האגדה התלמודית מספרת על המפגש של התנא רבי יהושע בן חנניה עם חברי הכת המסתורית "סבי דבי אתונא". במהלך המפגש – חכמי אתונא בוחנים את חוכמתו של רבי יהושע, ומציגים בפניו חידות ושאלות מקודדות בשפת סתרים. בתשובותיו, מוכיח רבי יהושע את שליטתו בצפנים של חכמי אתונא ועונה להם בחידות משלו. כחלק מהעימות ביניהם מופיע הקטע הבא:
[אמרו לו חכמי אתונא:] בני לן ביתא באוירא דעלמא [בנה לנו בית באויר העולם!] אמר שם תלא בין רקיעא לארעא [אמר שם ונתלה בין השמים לארץ], אמר להו [אמר להם:] אסיקו לי ליבני וטינא [העלו לי אתם לבנים וטיט].[1]
בקשתם של חכמי אתונא היא פרדוקסלית: הם דורשים מרבי יהושע להקים בית גשמי ויציב במקום מופשט ורוחני – באוויר העולם. אך אם נראה היה שהאתגר בחידה זו הוא ההגעה אל האוויר, ואילו בניית הבית היא בסך הכל פעולה אפשרית – נראה שעבור רבי יהושע זה הפוך: הוא מרחף מעלה בקלילות על ידי אמירת שם, אבל את הבית הוא בסופו של דבר לא בונה, אלא דורש שיעלו לו חומרי בניין אל האוויר (האם הוא מוכיח בכך את אוזלת היד של חכמי אתונא? או שאולי הוא באמת לא יכול לבנות את הבית בעצמו?).
מי השילוח, בפירושו על אגדה זו, כותב שחכמי אתונא "קנטרו אותו [את רבי יהושע] באמרם אליו אתם אם שעבודתכם היא למקום שאין בו תפיסה הראינו המצב שלכם אם יש בו כח".[2] אם כך, רבי יהושע נדרש כאן להוכיח שלחכמה היהודית המופשטת יש אחיזה במציאות ולא מדובר באחיזת עיניים בלבד. חובת הוכחה דומה מוטלת על כל אדם שמשוטט בעולם הרוח על גווניו השונים: מדובר הרי בעולם אינסופי וסבוך של תיאוריות, מושגים וספקולציות שהקשר ביניהם לבין ההתנהלות הסדירה של המציאות נראה לפעמים רופף מאוד. כל מופע מוחשי שיש לעולם להציע הופך, בבואו אל עולם הרוח, לצל חיוור של עצמו, למושג או לדימוי שנבחנים כשהם מוצאים מהקשרם ונשזרים אל תוך מסכת רוחנית אפלה. בסופו של דבר עולם הרוח הוא, כשמו, עולם של רוחות רפאים, עולם של ישויות ביניים טורדות שלווה שאין להם מקום אמיתי לשכון בו ולכן הן פולשות אל תוך מחשבותיהם המיוסרות של הוגי דעות, וכך מפלסות לעצמן דרך אל תוך השפה.
האם אפשר לבנות בית באוויר העולם? לא קל לענות על השאלה הזו. במישורים סחופי הרוחות של התיאוריה הוקמו לאורך השנים אלפי בתים, אבל רוח הזמן הפילה אותם בזה אחר זה. אין בית רוחני נצחי: הכל משתנה ומתפתח, תיאוריות מתיישנות ומעלות אבק ורעיונות חדשים באים לתפוס את מקומן. רבי יהושע אומנם מוכיח כי מקומו הוא באוויר העולם, בין שמיים וארץ, אבל האם זה מספיק בשביל לסתור את טענתם של חכמי אתונא? לדעת מי השילוח, רבי יהושע אכן "הראה להם [לחכמי אתונא] כי יש לו מקום לעמוד שם, רק לכם אין בו תפיסה".[3] כלומר, זה עניין של נקודת מבט: מי שנמצא למטה לא יכול לתפוס מהו "בית באוויר העולם" – כיצד תיתכן אחיזה ברוחניות – אבל במבט מלמעלה יש מקום יציב בעולם הרוח עבור מי שלוקח בו חלק.
רבי צדוק הכהן מלובלין, תלמידו של מי השילוח, לוקח את הפירוש של רבו למקום קיצוני יותר: הוא לא מנסה לסתור את העלבון שחכמי אתונא מטיחים ברבי יהושע, אלא דווקא מזדהה עם הביקורת שלהם. חכמי אתונא טוענים "שעבודתכם היא למקום שאין בו תפיסה", ורבי צדוק משיב להם שזה אכן כך: "בית של נפשות הישראלי הוא באוירא דעלמא שאין לו תפיסה בשום דבר".[4] אמירה זו חוזרת במקומות רבים בכתבי רבי צדוק. במקום אחר הוא כותב: "כנסת ישראל מקומה הוא באוירא דעלמה שאין לה שום יסוד קבוע דלית לה מגרמה ולא מידי [שאין לה משלה כלום] רק מה שהשם יתברך מאיר לה פעם במידה זו פעם בזו".[5] אם כך, נראה כי חכמי אתונא צודקים, ומצבם של היהודים אכן אינו מזהיר במיוחד. כאשר רבי יהושע נתלה בין שמיים וארץ הוא לא מראה בכך ש"יש לו מקום לעמוד שם" אלא דווקא ש"ישראל אין להם שום מקום בעולם";[6] הריחוף שלו הוא תלוש, אין לו אף יסוד קבוע לאחוז בו והוא נסחף באוויר ללא שליטה, תלוי לחלוטין ברצון האל. אולם גם על פי רבי צדוק, יש סוג מסוים של בית – "מקום קבוע" – ששייך לישראל: "שאינו שום מקום קבוע כלל זהו קביעותם".[7] בעולם הרוח, היעדר הביתיות היא בעצמה הקביעות היחידה שניתן להשיג, וזוהי מעלתו של היהודי: "כי אין לישראל שום קביעות בשום דבר, ואומות העולם אין מבינים זה איך אפשר לדור באויר, שמשיגים שישראל יש להם בזה דירה ובית באויר".[8]
אם כך, האם בנה רבי יהושע בית באוויר העולם? על פי רבי צדוק, אפשר לומר שהוא בנה ולא בנה: אי־בניית הבית היא בעצמה בנייתו, וזאת משום שהבית – סמל של קביעות ויציבות – מופיע באוויר העולם באופן מהופך, כבית ארעי שגם קירותיו עשויים רוח.
האתר הזה גם הוא ניסיון לבנות סוג של בית באוויר העולם. הטקסטים שמהם הוא מורכב משקפים תהליך למידה בלתי־פוסק שאין לו יעד מוגדר והוא מקיף בדרכו רעיונות ועולמות תוכן שונים ומגוונים. מתוך המפגשים שלי עם הפסיכואנליזה, החסידות, הפילוסופיה, הספרות, הקולנוע והטכנולוגיה – אני מנסה לכתוב מאמרים שלפעמים באמת קצת מרחפים באוויר: הם מתקיימים במקביל בכמה עולמות מבלי שיש להם אחיזה אמיתית באף עולם. חלק מהמאמרים האלה הם בעלי אופי אקדמי, חלקם אישיים יותר; יש קטעים שנכתבו ברצינות תהומית ואחרים שאסור לקחת ברצינות (לפעמים זה בדיוק הפוך מאיך שזה נראה); האורך משתנה וכמוהו גם הסגנון והשפה.
בית באוויר העולם הוא גם דף בית באוויר האינטרנט: מקומו בעולם הוירטואלי שבתוכו אנחנו חיים היום, עולם שעשוי ממילים ואינו מפסיק לצמוח ולהשתנות. לפעמים אני מרגיש שהשיטוט חסר התכלית במרחבי הרשת האינסופיים אליו אנחנו נשאבים היום בעל־כרחנו – מזכיר מאוד את השיטוט במרחבים טקסטואליים והגותיים: אין בהכרח נקודת מרכז, מקום שאליו הכל מתנקז; בעולם הרוח אין משכן של קבע ואין ברירה אלא להיות בתנועה מתמדת, ללמוד ולעקוב אחרי החידושים שמופיעים בלי סוף.
הבלוג כמדיום של כתיבה הוא מבחינתי הוא סוג של מרחב מעבר – שלב ביניים בין ספר מודפס לבין רשת חברתית. בבלוג יש סדר היררכי והטקסטים בו נשמרים לאורך זמן: זה בית. ומצד שני – המכלול לא מפסיק להתפתח, החלוקות מתעדכנות, תגובות מתווספות, העיצוב עשוי להשתדרג וגם תכנים מהעבר אינם מוגנים מפני עריכה מחודשת. אין יציבות אמיתית, יש תנועה: זה בית באוויר העולם.
מירון גלבר
ניסן התשפ"ד, אפריל 2024
[1] בבלי בכורות ח, ע"ב.
[2] רבי מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצה, מי השלוח א, ליקוטי הש"ס, מסכת בכורות ח, ע"ב.
[3] שם.
[4] רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, קונטרס דובר צדק, עירובין ג.
[5] שם, ליקוטים ד, ס"ט.
[6] רבי צדוק, קומץ המנחה ב, י.
[7] רבי צדוק, דובר צדק, קונטרס דובר צדק, עירובין ג.
[8] רבי צדוק, מחשבות חרוץ, יב.