המון מהדיונים על מחוללי הדימויים (דאל־אי, מידג'רני ותוכנות אחרות שיוצרות תמונות על פי תיאור מילולי) – סובבים סביב שאלת מקומו של האומן ביחס ליצירה. אומנות אנושית נתפסת לרוב כמשטח שקוף למחצה שדרכו ניתן לראות את האומן, לקרוא בין השורות את סיפור חייו ולחשוף את המסר הנסתר שהוא הצפין עבור הצופה המעמיק. כשמדובר בתוצרי הבינה המלאכותית התחושה היא שאנחנו מתבוננים במשטח אטום: קיימת רק היצירה ומאחוריה אין כלום. הרבה מהטענות נגד מחוללי הדימויים נובעות מפחד אמיתי מפני הריק שנמצא מאחורי היצירה, במקום בו אמור להיות האומן: דימויים מרהיבים ועתירי־פרטים פשוט נוצרים בלי כוונה מיוחדת, כמעט בטעות.
הטענה שמחוללי הדימויים גונבים מהאומנים, היא ניסיון להעלים את הריק המאיים, העל־אנושי, שמסמן את היעדרו של האומן. בעצם האמירה היא: יש כוונה אנושית מאחורי היצירה, אבל היא עברה טשטוש והסוואה על ידי המחשב, והמסר המקורי הוצא מהקשרו. כך הדימוי המלאכותי לובש אופי מאיים – הוא עיוות הרסני ומכוון של פעולתה הטהורה של האומנות. אמירה אחרת תהיה שאם אין אומן אז בהכרח אין ליצירה משמעות – היא רק צירוף אקראי של צורות וצבעים. גם כאן מדובר בהתגוננות מפני האמת: שהיצירה מכילה את כל המשמעויות המקובלות למרות שאין מאחוריה כוונה מודעת. האומן נעלם והכל ממשיך כרגיל כאילו אף אחד לא הבחין בהיעדרו.
הפחד מפני ההיעדר שעליו מושתתת היצירה הוא מובן מאוד, אבל שהוא לא שייך רק לתוצרי הבינה המלאכותית אלא לכל סוג של יצירה. בניגוד לתפיסה של האומנות כאופן של ביטוי עצמי, אני חושב שהמון פעמים מה שנחשף תוך כדי הניסיון ליצור הוא דווקא הזרות שלי לעצמי, המקום שבו יש בתוכי משהו שהוא לא אני, סוג של אחרות פנימית שנוכחת בתהליך היצירה ומנחה אותו לעבר יעד לא ידוע.
בנסיונות שלי עם מחוללי הדימויים שמתי לב שאותו חשש מוכר שמלווה תמיד את הרצון ליצור משהו, נוכח באותה המידה כאשר אני מקליד במידג'רני טקסט מסויים ולוחץ על אנטר. בשני המקרים אין לי מושג מה הולכת להיות התוצאה, ואני רק יודע שגרמתי להתחלתו של תהליך שאין לי המון שליטה עליו. אני יכול לנסות לכוון אותו, אבל אני לא יכול לחזות אותו. המון פעמים ההצלחה היא דווקא בזכות ההיבט הלא־צפוי והמקרי של התוצר הסופי, ואותו היבט הוא גם זה שיכול ליצור את הרושם המאיים והאלביתי שהיצירה בעצם נשענת על משהו לא ידוע ובלתי־מוכר.
אולי יותר משמחוללי הדימויים יוצרים סוג חדש ומנוכר של אומנות, הם מצביעים על משהו שהוא מהותי לאומנות עצמה: האומן תמיד חסר, וגם אם הוא קיים הוא לא מעניק את המשמעות ליצירה אלא להיפך – היצירה מתגלה דווקא במקום שבו האומן לא נמצא, בנקודה שממנה הוא נעדר.
זה גם הרעיון של "מות המחבר", שנעשה עכשיו מאוד רלוונטי: היצירה היא תמיד גדולה יותר מהאדם שיצר אותה והיא אף פעם לא שייכת לו באמת. נקודת המוצא לא יכולה להיות המחבר או היוצר. היא חייבת להיות השפה עצמה, השפה כמאגר אינסופי של דימויים, מיתוסים, חלומות והקשרים. השפה יוצרת ופועלת באמצעות כל מי שלוקח בה חלק, ובעל זאת היא תמיד נשארת זרה לאדם שדובר בה: אף אחד לא יכול לומר את מה שהוא באמת רוצה לומר, לכן בכל דיבור, בכל כתיבה ובכל תוצר אומנותי יש משהו שהוא מרוחק באופן אינסופי ממי שמדבר, כותב או יוצר.
העולם של מחוללי הדימויים ושל הבינה המלאכותית הוא מרתק כי בפעם הראשונה אנחנו יכולים להישיר מבט אל תוך המערכת של השפה כשהיא ממשיכה לעבוד גם בלעדינו, מתרחבת בעצמה על בסיס עושר עצום שכבר קיים ומייצרת צירופים חדשים.
כתיבת תגובה