באחד מסיפוריו הקצרים של בורחס, מלך בבל מכנס את כל האדריכלים בממלכתו במטרה לבנות מבוך אדיר ממדים שאפילו הנבונים שבבני־האדם יפחדו להציב בו את כף רגלם.[1] כאשר מלך עֲרָב מגיע לביקור, משדל אותו מלך בבל להיכנס אל המבוך, ושם הוא תועה זמן רב עד שלבסוף הוא מצליח למצוא את דרכו החוצה בזכות תפילה לאלוהיו. לפני שהוא חוזר לארצו, הוא מבטיח למלך בבל שבארצו קיים מבוך טוב יותר. בהמשך מלך עֲרָב כובש את בבל ולוקח את המלך לשעבר בשבי. הוא מוביל אותו על גמל במשך שלושה ימים ומשאיר אותו לבדו במִדְבָּר – זה המבוך האמיתי שאין בו קירות ודלתות ובכל זאת אין דרך להיחלץ ממנו.
קודם צריך להבין למה מלך בבל רוצה לבנות מבוך. מאיפה מגיעה התשוקה ליצור בממלכה הבנויה והמסודרת – עולם של תוהו ומבוכה? בסיפור מתואר שבניית המבוך נחשבה לשערורייה מאחר ש"הסבך והפלא הם תחומו של האל". מלך בבל פולש אל תוך תחום שנתפס כאלוהי, ומבקש לעצמו את תפקיד האל בסיטואציה שהוא יוצר. המבוך מעורר המבוכה מקביל לתהום הבראשיתית שהיא מקור התהיות, כמו גם לשאול (העולם של השאלות חסרות המענה); זה המקום בו הסדר וההיגיון מתחלפים בהדהוד חרישי, אטום, חסר־פשר; זה מה שמלך בבל מנסה ליצור בכלים אנושיים. כמו הניסיון לבנות את מגדל בבל שראשו בשמיים – מלך בבל שואף הפעם לבנות את המבוך, שראשו חודר אל מעמקי התהום.
את בניית המבוך אפשר להבין כהמשך ישיר של סיפור מגדל בבל: המגדל היה הפרויקט האדריכלי הגדול ביותר של האנושות הקדומה, הניסיון האנושי לכונן סדר ומבנה היררכי בעולם שטרם התגבשו בו חוקים יציבים. האל כידוע לא התלהב מהרעיון: הוא פירק את המגדל והפיץ את בוניו לכל עבר. איך נראים השרידים של אותו מבנה קמאי? החורבות שלו כנראה מכסות את העולם כולו, רסיסי השפה הקדמונית פזורים פה ושם, הולכים לאיבוד במבנה אופקי, מתפשט ובלתי־סדיר, אולי – סוג של מבוך. נסיונות הבנייה של האנושות לא הסתיימו שם, אבל עכשיו זה כבר ברור שכל מבנה הוא זמני, כל סדר מסתבך בסופו של דבר בתוך הגדרותיו שלו, והופך למבוך מושגי בלתי־חדיר. ערים גדלות ונעשות מסועפות וצפופות, מלאות במבנים נטושים, סמטאות ללא־שם ודרכים ללא־מוצא. רוחות הממשי מנשבות ברחובות העיר ומפרקות אותה מבפנים.[2] כל פרויקט אדריכלי נועד בסופו של דבר לכישלון.
ואז מגיע מלך בבל עם הפתרון הגאוני שלו: לבנות מבוך. כלומר – במקום לתת פתח למבוך האמורפי האקראי, זה שתמיד מופיע בסוף בלב העיר הבנויה – לתכנן מראש מבוך, ולהפוך את כישלונה של העיר להצלחה. בניגוד למגדל, המבוך הוא מבנה אופקי, שטוח ומפוזר, אנטי־היררכי במהותו. מלך בבל, כראוי לשמו, מנסה לשלוט באותה סיטואציה של פירוק הסדר הסמלי שנובעת מהאל, ומתיימר להימצא מעל הסדר הזה, במקום של האל עצמו. הוא מחולל מחדש את הסיטואציה של המגדל בסדר הפוך: הוא מתחיל מהרס מבוקר, כינון של סדר שמבוסס על כאוס, תכנון אנרכי של עיר מתעתעת שתכיל את המבוכה והבלבול ותעניק למלך בבל שליטה עליהם.
אלא שבהיפוך מושלם, המבוך של מלך בבל הוא בסופו של דבר זהה למגדל: שוב מדובר בקריאת תיגר על האל, בבריחה מהממשות. המבוך המלאכותי אומנם ממחיש את המבוכה, נותן לה ביטוי, אבל בסופו של דבר הוא פרויקט אומנותי: ניסיון להביע את הכאוטי, את הממשי – באופן סמלי. המבוך של מלך בבל מוצע כאלטרנטיבה לסדר, אבל בסופו של דבר הוא מוכל בו ולא נמצא מעליו.
את הבעיה הזאת מעלה סלבוי ז'יז'ק: יש לנו תשוקה עזה אל הממשי, אל ההתנסות בפירוק הסדר הקיים; אבל אחרי שהפכנו את הממשי עצמו לדימוי – איבדנו את היכולת לחוות אותו באמת.[3] גם הרגעים שכביכול חורגים מהסדר – רגעי המבוכה והאובדן – כבר מוכרים לנו היטב מהספרות, מהקולנוע ומהתרבות באופן כללי, ולכן הם אינם יכולים להפתיע אותנו. גם הסיטואציות הקמאיות ביותר קמות היום לתחייה רק כשחזור דהוי של משהו שאולי פעם היה לו קיום עצמאי מחוץ לסדר הסמלי, אבל היום הוא נחווה כחיקוי של מחווה סמלית שרק מצביעה על אובדן הממשות. מהרגע שבו ברחנו אל מרחב ההסמלה, אין לנו יותר יכולת לברוח ממנו בחזרה אל הממשי: הכל קורה בתוך השפה, הקיום מרותק למבנים ולשמות. במילים אחרות: ברגע שבנינו מבוך מלאכותי – איבדנו את היכולת לפגוש את המדבר של הממשי.
מלך בבל מנסה לבסס את מעמדו כמי שנמצא מעל המערכת הסמלית – בתחום של הממשי – כאשר למעשה הוא כבול לחוקיות שממנה הוא מנסה לברוח. כאשר מלך ערב מגיע לביקור, מלך בבל הופך את הסיטואציה הטקסית על פיה בכך שהוא גורם לאורח שלו ללכת לאיבוד במבוך. הוא עבורו הבלתי־צפוי וההרסני – מי שמחזיק בכוח לחרוץ גורל אנושי ולפרק את המוסכמות של הסדר החברתי. אבל מלך ערב אינו מתחנן לרחמיו של יוצר המבוך, אלא מתפלל לאל שאכן מסייע לו למצוא את הפתח. עכשיו מגיע היפוך תפקידים: מלך ערב הוא זה שפולש לבבל ומחריב אותה עד היסוד. הוא נעשה הממשי והבלתי־צפוי עבור מלך בבל, כבא כוחו של האל. המבוך בסופו של דבר לא הכיל את המבוכה או חזה אותה מראש, אלא הושמד. הוא היה ונשאר – פרויקט אדריכלי.
המדבר לעומת זאת מופיע כמבוך מסוג אחר: אל מול המבוך המלאכותי – שכוחו בריבוי שטמון במבנה שלו (הוא עשוי מקירות ומדרגות, דלתות ומנעולים) – המבוך הממשי של האל הוא אחדות פשוטה, מרחב צחיח ושומם שדווקא החוסר שבו הוא המעורר תמיהה. המדבר אינו מסתיר ואינו מטעה: חופש התנועה בו הוא מוחלט, אבל אין לאן ללכת. מכל מקום אפשר לראות הכול, אבל אין מה לראות.
המדבר הוא מצד אחד ההפך מהבנייה – מרחב ללא חוק, שבו כל מבנה נידון להתפורר ברוח ולהתכסות באבק. מצד שני – במדבר ניתנה התורה ושם מתגלה הדיבור האלוהי. כלומר – המדבר הוא גם נקודת הראשית של החוק. האל הוא לא רק אויב הסדר הסמלי, אלא הוא גם מי שמכונן אותו, דווקא במדבר. ממלכתו של מלך ערב תלויה במדבר כמרחב שמכתיב אפשרויות בנייה מוגבלות, ולכן היא כנראה כוללת פחות ארמונות פאר ויותר מבנים ארעיים. מלך ערב כאיש המדבר קרוב לאל וקשוב אליו, ולכן תפילותיו נענות: הוא מסוגל ברגע האמת לצאת מהמבוך, כלומר – לעמוד מעל השפה, בדיוק במקום שבו מלך בבל שואף להיות.
נחזור למיתוס של מגדל בבל, שהסיפור של בורחס מציע לו מעין אלטרנטיבה פוסטמודרנית: חורבנו של המגדל אי־שם בראשית הזמן ממקם את כולנו במבוך לשוני חסר־גבולות. במציאות הזו השפה השבורה והמפוצלת אף פעם לא מאפשרת לנו באמת לומר את מה שאנחנו רוצים לומר. מה שמסיט אותנו מהמסלול זה הדיבור ששייך לאחר, כל מה שכבר נאמר: הטקסטים שמקיפים אותנו מכל עבר, מבלבלים אותנו וכופים עלינו משמעויות שבכלל לא רצינו בהן. האשליה הגדולה מכולן היא המחשבה שאני מצליח באיזה רגע להיות מעל המבוך, כשלמעשה באותו הרגע ממש אני כלוא במבוך אחר שאת גבולותיו אין לי בכלל יכולת לשער. כשאני מדבר, הסכנה היא שאחשוב בטעות שהמילים שאני אומר שייכות לי, בעוד שלמעשה אני שייך להן.[4]
הניסיון לבנות מבוך מייצג אומנם שלב מתקדם יותר מזה של בניית המגדל, אבל גם כאן המטרה היא לשלוט בשפה, בעוד שבמציאות אנחנו נתונים לה ולא להפך. השפה היא אכן מבוך, מבנה אופקי מתפשט ומתעתע, אבל בלי מקור או תוכנית; היא מתפתחת וגדלה דווקא כאשר המבנים שלה קורסים. הדיבור שלנו הוא מדבר שאחדותו היא ריבוי אינסופי של גרגירי חול שמרכיבים צורות משונות שמשתנות עם כל משב רוח. הטוב שבמבוכים אינו בר השוואה לאותו מבוך שאנחנו נולדים לתוכו, ומנסים לחקות אותו במשך כל חיינו במעשי בנייה שאפתניים. זה לא אומר שלא צריך לבנות, אבל בתוך המציאות האדריכלית שבה אנחנו לוקחים חלק – אולי אפשר לשלב גם הקשבה לרוח ולחול של המדבר, ללכת מדי פעם לאיבוד במישורים הזהובים של ממלכת ערב.
[1] ח"ל בורחס, "שני מלכים ושני מבוכים", בתוך: גן השבילים המתפצלים, הקיבוץ המאוחד 1976, עמ' 27.
[2] הממשי על פי לאקאן, הוא הממד הטראומטי של הקיום, שפורץ אל החיים באותם מקומות בהם השפה קורסת אל מול ההתנסות הגולמית, הבלתי־ניתנת לתיווך. הסמלי – אליו אתייחס בהמשך הדברים – הוא הסדר החברתי־לשוני שבתוכו אנחנו חיים, סדר שמבוסס על חוקי השפה. בתוך הסדר הסמלי, הממשי נוכח כשארית – אותו דבר בלתי־מוגדר שמערער את החוק מבפנים ואי־אפשר להצביע עליו ישירות. הממשי הוא ההתגלות של הבלתי־צפוי והבלתי־אפשרי. עם זאת, כפי שנראה – בפרשנות של ז'יז'ק ללאקאן, גם הממשי עצמו כבר איננו ממשי, הוא בעצמו הפך לסמלי והשתלב במארג של השפה.
[3] סלבוי ז'יז'ק, "התשוקה אל הממשי, התשוקה אל מראית־העין", בתוך: ברוכים הבאים למדבר של הממשי, רסלינג 2002.
[4] הפסיכולוג ק"ג יונג אמר שבכל פעם שמישהו אומר שיש לו רגש או תחושה מסוימים מדובר בשגיאה לשונית. למעשה יש לומר: לרגש או לתחושה יש אותי (פסיכולוגיה ודת, רסלינג 2005, עמ' 124).
כתיבת תגובה