בשנה האחרונה הפך הממ"ד להיות המרחב החשוב ביותר בכל בית ובכל מקום ציבורי. אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מתי ואיפה תתפוס אותנו האזעקה הבאה, אבל אנחנו כן יכולים להתכונן ולדעת מראש היכן נמצא המרחב המוגן הקרוב אלינו ביותר בכל רגע נתון ולחשב את הזמן שיידרש לנו כדי להגיע אליו. בהישמע האזעקה יש להיכנס אל המרחב המוגן ולשהות בו כעשר דקות. במצטבר שהינו השנה בממ"ד שעות, ימים ואף שבועות.
בעיצומו של חג הסוכות אני מוצא את עצמי חושב על השוני ועל הדמיון שבין הסוכה לממ"ד. לכאורה מדובר בשני הפכים מוחלטים: הממ"ד הוא חדר בטון סגור ואטום עם דלת פלדה וחלון פלדה שממוקם בלב הבית, ואילו הסוכה היא מבנה חיצוני ומט לנפול שקירותיו עשויים מקרשים ומבד ופתחיו עשויים מאוויר; הממ"ד הוא מקום בטוח לשהות בו בעת סכנה, ואילו הסוכה לא יכולה להגן על היושבים בה אפילו מפני יתושים או מפני ריח המנגל של השכנים (למרבה הצער); הממ"ד סגור הרמטית בפני העולם החיצוני, ואילו הסוכה פתוחה לחלוטין בפני המציאות הסובבת אותה. אבל למרות השוני יש גם דמיון מסוים בין הסוכה לממ"ד: בסופו של דבר מדובר בשני מרחבים שהם מיותרים ושוליים במציאות נורמטיבית אך במצבים מיוחדים הופכים פתאום למרכז החיים וממגנטים אליהם את כל פעולות הקיום היומיומיות. כך נכתב על הסוכה בגמרא:
כל שבעת הימים, עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים – מעלן לסוכה, מצעות נאות – מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה ומשנן בסוכה.[1]
באזורים מסוימים בארץ, הממ"ד תפקד השנה באופן הזה בדיוק: כל ימי המלחמה עושה אדם ממ"דו קבע וביתו ארעי. כיצד? היו לו כלים נאים – מעלן לממ"ד, מצעות נאות – מעלן לממ"ד, אוכל ושותה ומטייל בממ"ד ומשנן בממ"ד.
גם מי שלא זכה לדור השנה בממ"ד תקופות ארוכות – ככל הנראה דאג בכל זאת לצייד אותו במזון ובציוד לשעת חירום. בימים כתיקונם – הממ"ד משמש ברוב הבתים כחדר עבודה, מחסן או חדר שינה. בימים כקלקולם הוא הופך להיות הכול – חדר שינה משפחתי, סלון, מטבח ומגרש כדורסל. כך גם הסוכה היא ברוב ימות השנה מרפסת, פרגולה או דשא, אבל בסוכות היא עוברת שיפוץ קל והופכת להיות הכול – חדר אוכל, סלון, חדר שינה לאמיצים ובימים גשומים גם מקלחת. בהישמע הקריאה שהאוכל מוכן יש להיכנס אל הסוכה ולשהות בה עד לאחר ברכת המזון. יש להישמע להנחיות ההלכתיות – הן מצילות חיים (בעולם הבא).
ברובד אחר אנחנו מגלים שהסוכה דומה לממ"ד בדרך נוספת ומפתיעה: כמו הממ"ד, גם היא אמורה לספק הגנה וביטחון לחוסים בצילה. "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ" (תהלים כז, ה) – הסוכה משמשת כמעין מקלט מאולתר בלב הסערה. סביבה העולם כולו עולה בלהבות, אך היושבים בתוכה – בצל האמונה – נשארים מוגנים. כיצד יכולה הסוכה לספק הגנה וביטחון? אין ספק שהמבנה הרעוע שלה אינו חסין בפני שום דבר, ובכל זאת אומר הכתוב: "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" (ישעיהו ד, ו). צילה המועט של הסוכה, כידוע, אינו הופך אותה לחסינה מפני החורב (חום ושרב), וכל מי שקם בבוקר וגילה שירד בלילה גשם וכל הקישוטים בסוכה נהרסו – יודע שהסוכה היא גם לא מחסה אידיאלי מזרם וממטר.
אפשר לראות בתפיסה לפיה הסוכה אמורה לספק הגנה – ביטוי של עמדה אמונית פשוטה: מי שיושב בסוכה זוכה להגנה אלוהית, שהיא טובה לא פחות מזו שמספק הממ"ד, ואם הוא גם יאמר תהלים – אין ספק שאף טיל לא יפיל את סוכתו. אך ניתן גם להבין את הפסוק באופן שונה. נתבונן בקריאה שמציע מלבי"ם בפירושו לפסוק בישעיהו:
הסוכה תהיה לצל יומם, וממה תהיה הסוכה? מן החורב, החורב עצמו יסוכך ויגן על הצדיקים (וסוכה תהיה) למחסה ולמסתור, וממה תהיה הסוכה? מזרם וממטר, הזרם והמטר עצמו יסוככו על הצדיקים בל יגע בם רע.
הסוכה אינה מגנה על היושבים בה על ידי כך שהיא הודפת ומרחיקה את הסכנות – ההפך הוא הנכון: הסוכה עשויה בעצמה מכל אותם דברים שאנחנו בדרך כלל רוצים להרחיק מאיתנו. הסוכה היא החום והשיממון, הגשם השוטף, השברים במציאות, הארעיות ואי־היציבות, ודברים אלה בעצמם מסוככים ומגנים על מי שמוכן לחסות בצל האמונה. "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה" – נוכל לפרש באותה הדרך: יצפנני בתוך יום הרעה עצמו, שאהיה מוקף באותה רעה שממנה אני רוצה לברוח והיא זו שתעניק לי הגנה.
אם כך, ההגנה של הסוכה אינה הגנה כלל: כיצד אמור מי שמקיף את עצמו בכל מה שרע במציאות להרגיש בטוח? נראה שמדובר בתחושת ביטחון מסוג שונה, שמקורה אינו ריאלי אלא הכרתי. אם הממ"ד מייצג עמדה של הסתגרות ובריחה מפני הרוע שבמציאות כדי לשמר את תחושת הביטחון הקיומי – הסוכה מייצגת את היכולת לפגוש במציאות כפי שהיא, על כל הפגמים שהיא מכילה. אין כאן רגע שבו הרוע מתבטל או מתגלה כמשהו אחר, אין כאן ניצחון או אפילו השבת מלחמה – רק ישיבה בצל המאורעות הקשים שעוברים עלינו, מבלי לנסות לברוח מהם. הסוכה היא היכולת למצוא שלווה וביטחון גם כאשר אין להם שום סיבה הגיונית, גם כאשר המציאות מעודדת בעיקר חרדה וקריסה.
המלחמה המתמשכת גרמה לאנשים רבים להקים בתוך נפשם ממ"ד מבוצר שבו הם מאחסנים עמדות נוקשות ואמיתות ודאיות לשעת חירום. מתוך הממ"ד הפנימי – ברור מה צריך לעשות כדי לסיים את המלחמה ולשחרר את החטופים, וברור גם מי טועה ומסכן את כולם ובשל מי הרעה הזאת לנו. הסוכה היא הוויתור על הנחמה שמציע לנו הממ"ד והנכונות לצאת ולגלות שרוב מה שאנחנו חושבים הוא מגוחך לנוכח המורכבות האמיתית של הסיטואציה. אנחנו באמת מוקפים בחושך, ולא לנו או לאף אחד אחר יש תשובות נכונות לשאלות שהתקופה הזו מעוררת. איכשהו דווקא ההיענות לספק ולחוסר־האונים – עשויה להוביל אותנו לסוג של שקט נפשי שנובע מההכרה שאין לנו מה לעשות חוץ מלהמשיך לחיות עד כמה שאפשר. את הארעיות של הסוכה עלינו לאמץ כעמדה נפשית. במקום לנסות ולהקים מחיצות של סינון וּוַדאות מדומה בינינו לבין המציאות – עלינו לבטל את עצמנו בפני מציאות זו, להתבונן בה ולתת לה להקיף אותנו: "בְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים". המציאות מורכבת מטוב ורע ואי־אפשר להתכחש לאף אחד מצדדיה. הדרך לאלוהים עוברת דרך ראיית הרע והנכונות לשהות בצילו, ובצורה כלשהי – לבטוח בו.
בהישמע האזעקה ההמלצה היא עדיין לרוץ לממ"ד ולא לסוכה. אלו ההנחיות והן מצילות חיים. אבל באותו הזמן אולי נוכל לנסות להקים במרפסת של תודעתנו סוכה פתוחה וארעית, "סוכה מחורב", שמתוכה נוכל לזכור שגם הממ"ד לא באמת מוגן ואנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מה יקרה מחר, ודווקא מתוך עמדה זו והחרדה שהיא מייצרת – למצוא תחושת ביטחון מסדר גבוה יותר, כזו שאינה נשענת על עובדות ועל אמיתות נוקשות אלא נובעת דווקא מהארעיות ומחוסר־היציבות של הסוכה.
[1] בבלי סוכה כח ע"ב
כתיבת תגובה