כאשר הופיע הצילום באמצע המאה ה־19, כל האומנים עסקו בשאלה הבוערת של הצילום כאומנות – האם אמצעי טכני כמו המצלמה יכול להפיק תוצרים שיהיו בעלי ערך מבחינה אומנותית? השאלה היותר מעניינת, שאותה פחות שאלו, היא שאלת האומנות כצילום: עד כמה האומנות בעצם מילאה את תפקיד המצלמה לפני המצאתה? בכל מקום בו הצייר נעשה מיותר בעקבות המצאת הצילום, התברר בדיעבד שהוא תִּפקד מבלי ידיעתו כצלם. אומנים באותה תקופה היו צריכים לגלות מחדש את הציור מתוך דיאלוג עם המדיום החדש שנוצר, מתוך הבנה שכל החשיבה על אומנות צריכה להשתנות בעקבות הצילום.

שאלות דומות לאלו שהופיעו בראשית דרכו של הצילום מתעוררות היום אל מול מחוללי הדימויים שיוצרים דימויים חזותיים על פי תיאור מילולי. גם במקרה הזה, ייתכן שהשאלה שאנחנו צריכים לשאול היא לא האם דימויים שנוצרים על ידי בינה מלאכותית הם אומנותיים, אלא עד כמה האומנות כולה מתפקדת כבר תקופה ארוכה כבינה מלאכותית. אני חושב שבמידה רבה ניתן לומר שהאומנות האינטרנטית של העשורים האחרונים הפכה ל"מלאכותית" הרבה לפני שהופיעו מחוללי דימויים כמו דאל־אי ומידג'רני. התוכן שמציף את העולמות הווירטואליים מתאפיין כבר זמן רב במבנים נוקשים, מוטיבים שחוזרים על עצמם, שכפולים, סגנונות קבועים וכדו'. התחושה שאנחנו נמצאים בסוג של מצב סטטי מבחינת היכולת ליצור ולחדש – לא הופיעה ביחד עם הבינה המלאכותית, גם אם היא הועצמה על ידה. ממבט חטוף באתרי אומנות פופולרית ניתן להסיק היום בטעות שכל התמונות המופיעות בהם נוצרו על ידי בינה מלאכותית, למרות שההפך הוא הנכון: הבינה המלאכותית עצמה התאמנה על תמונות שנלקחו מאתרים אלו, ואימצה את הסגנון המלאכותי שהיה נהוג בהם זה מכבר. 

אני חושב שאחת הסיבות לחוסר המקוריות של האומנות האינטרנטית, היא התלות ההדוקה של הדימוי בטקסט, שנעשתה לנורמה של המרחב הווירטואלי. את מחוללי הדימויים, שמסוגלים ליצור תמונה מתיאור מילולי, הקדימו למעשה מנועי החיפוש: כאשר אני מזין טקסט מסוים במנוע חיפוש התמונות של גוגל – צפים בתגובה דימויים שונים שהיו קבורים אי־שם בענן. דימויים אלה אומנם לא נוצרים לבקשתי, אך האפקט הוא כמעט זהה. מנוע החיפוש מתבסס במקרה הזה על הטקסט החלופי של התמונה (alt text), כלומר, עבורו התמונה היא מראש לא דימוי חזותי אלא אוסף של מילים. ייתכן שמנגנון זה עצמו הוביל את הדימויים האינטרנטיים להפוך בהדרגה לטקסטואליים יותר ויותר במטרה לבלוט במרחב הווירטואלי. לכן האומנות בתקופתנו נוטה להיות תבניתית, בהתאם למבנים הלשוניים שעליהם היא נשענת. אומנים נדרשים להשתמש שוב ושוב באותם מוטיבים שחוקים המוכרים לכול, לשמר את החוקיות שמגדירה את המותג שלהם, לעקוב אחרי טרנדים מתחלפים, לייצר עוד מאותו דבר ולא לחרוג אל מעבר לתחום שבו שולטת השפה. במקום שהיצירה תטרים את היכולת לתאר ולהסביר אותה – ה־alt text הופך להיות קודם באופן מהותי ליצירה עצמה. מחוללי הדימויים מהווים באופן טבעי את השלב הבא בתהליך הזה. הטקסט שנעשה קודם לדימוי יוצר כעת את הדימוי באופן מלאכותי. 

מחוללי הדימויים בסך הכול משקפים את האופי הטקסטואלי של האומנות בתקופתנו – את הישענותה על הקודים שהתרבות הווירטואלית מייצרת. לא סתם השאלה שהכי מעניינת אנשים כאשר הם נחשפים לתמונה שנוצרה על ידי בינה מלאכותית היא מה הטקסט (הפרומפט) שיצר את התמונה הזאת. הקונספט מעניין יותר מהיצירה עצמה, ומהבחינה הזאת – לא הרבה השתנה עם כניסתה של הבינה המלאכותית לתמונה. אם כמות מכובדת מהתוצרים של מידג'רני נראים כמו טרנדים בארטסטיישן (ArtStation) ואתרי אומנות פופולריים אחרים – זה רק אומר שהעבודות המוצגות בארטסטיישן היו מאז ומתמיד תוצרים של מידג'רני (ולא שהתוכנה היא זו שגונבת את הסגנון האנושי). העבר מקבל את אופיו מתוך ההווה, ואין זה נדיר שתופעה היסטורית נעשית מובנת רק על סמך אירועים מאוחרים יותר. כמו שהציירים הפוטוריסטיים, בניסיונם לייצג סימולטניות של תנועה, חזו בעצם את עליית הקולנוע – כך האומנות האינטרנטית הכשירה למעשה את הקרקע לקראת הבינה המלאכותית. גם אם אתרי האומנות הם מה שאִפשר את הקיום של מחוללי הדימויים, את ההיסטוריה אנחנו נקרא הפוך: נֹאמר שעוד לפני עידן מחוללי הדימויים אומנים חזו מראש את המהפכה והתחילו ליצור אומנות בסגנון מלאכותי.

מחוללי הדימויים הם הבעיה וגם הפתרון: הם חושפים בפנינו את האמת של האינטרנט ושל ייצור התוכן בתקופתנו, תוכן שהוא כבר זמן רב לא־אישי ונוטה לחקות את עצמו בלי הפסקה. אבל הפתרון טמון דווקא בפן אחר של הבינה המלאכותית – במקום שבו היא נכשלת. כל מי שהתנסה עם מידג'רני (או דאל־אי) מכיר את המקרים בהם התוכנה לא מצליחה להבין מה מבקשים ממנה: היא מתרגמת את הטקסט לא נכון, מוסיפה או מעלימה פרטים ויוצרת משהו מקרי ולא־צפוי. כך לדוגמה, כאשר ביקשתי ממידג'רני לצייר שני אנשים הולכים ברחובה של עיירה חורפית, קיבלתי גרסה אחת שבה האנשים עצמם היו גם ארובות מעלות עשן, וגרסה אחרת שבה הראש של אחד מהם התמזג עם הירח שנתלה בשמיים. המקריות והאקראיות, שכל כך חסרים היום ביצירה האנושית, מתגלים דווקא בתוצרי הבינה המלאכותית – שמכילים תמיד קצת פחות וקצת יותר ממה שרצינו שהבינה תיצור.

אותו הדבר נכון גם לגבי הצילום, שנתפס בהתחלה כאמצעי טכני ומנוכר: בהדרגה נוצרה ההבנה שכל תצלום מכיל בתוכו משהו לא מתוכנן, תנועה לא־רצויה, עיוות מסוים, אלמנט אקראי שפשוט היה שם ונכנס בטעות אל שדה הראייה של המצלמה. המקריות הזו, שרק המציאות החיצונית יכולה לספק, היא בדיוק הדבר שהיה חסר לציור המוקפד והמדעי. ואכן, במקביל להתפתחותו של המדיום החדש אומנים החלו לנטוש את הסטודיו ויצאו לצייר בחוץ. הם ויתרו על הריאליזם הנוקשה לטובת האיכות הבלתי־אמצעית של העולם הממשי. באותו האופן, אני סבור שמחוללי הדימויים יכולים להציע אלטרנטיבה לפרקטיקה האומנותית והתרבותית של ימינו. האם נוכל גם אנחנו "לפספס" את הכוונה המקורית שלנו, לחרוג מהמטרות שהצבנו לעצמנו ולגלות את האומנות מחדש דווקא באזורי הטעות והכשל? אם נוכל לעשות זאת, הרי שהבינה המלאכותית תוכל להעניק לנו בחזרה חלק מעצמנו שוויתרנו עליו, או אולי שכחנו.

האומנות של העתיד תתפתח בהדרגה מתוך דיאלוג עם הבינה המלאכותית, מתוך הקשבה זהירה לאפשרויות החדשות שהיא פותחת בפנינו. כרגע אנחנו עדיין חיים באשליה לפיה אנחנו יכולים לבקר את האומנות העתידית מנקודת המבט של האומנות המסורתית; אבל אולי כדאי שנתחיל לחשוב בצורה הפוכה ולראות את האומנות העכשווית מנקודת המבט של האומנות העתידית. אין טעם לתהות על הערך האומנותי של דימוי מלאכותי כאשר ברור שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ולהעניק שוב לאומן האנושי בלעדיות על יכולת היצירה. במקום זה כדאי שנשאל את עצמנו עד כמה היצירה האנושית באמת מבטאת היום אנושיות? עד כמה תוצרי הבינה המלאכותית באמת מבטאים מלאכותיות? היכן בעצם עובר הגבול בין שתי הקטגוריות הללו? אנחנו נמצאים עכשיו בתקופת מעבר שבסיומה האומנות המלאכותית של עכשיו תהיה שקולה לתצלום דהוי בשחור ולבן: קשה לדמיין עדיין איך ייראה גילוי הצבע של הטכנולוגיה החדשה. בעוד זמן קצר כבר לא יהיה אפשר לומר שהבינה המלאכותית היא כלי נוסף בסט הכלים של האומן. נכון יותר יהיה לומר שהאומן הוא כלי של הבינה המלאכותית (לפחות עד שהתוכנה תסיים ללמוד כל תמונה אנושית שנוצרה אי־פעם).

כמו אחרי המצאת הצילום, צורות חדשות של אמנות (אנושית ומלאכותית) יתחילו להופיע מתוך דיאלוג עם הבינה המלאכותית (ולא מתוך הכחשתה). תפיסת המציאות שלנו תשתנה ביחד עם הטכנולוגיה, וההיסטוריה כולה תתעדכן בהתאם. האומנות העתידית תהיה זו שתקדים את זמנה ותיווצר מתוך התודעה של מחר, וזה נכון גם לגבי התיאוריה העתידית.