בכל שנה ביום הכיפורים אנחנו קוראים את סיפורו הקצר והתמוה של יונה הנביא שבורח מהצו האלוהי, נקלע להרפתקה ימית משונה ובסופו של דבר ממלא את המשימה שהוטלה עליו אבל לא מוצא מנוח לנפשו. הסיפור של יונה הוא מסקרן מהמון סיבות, ואני רוצה להתמקד באחת מהן: רצונו הפחות או יותר עקבי של יונה למות. אמנם רק בסוף הסיפור יונה מבטא ממש את משאלת המוות שלו – "קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי",[1] אבל כבר בהתחלה נראה שבריחתו מונעת מאיזו תשוקה נסתרת להיעלם מהעולם: קודם כל – הוא משלם את שכר הנסיעה באונייה לפני ההגעה ליעד, כאילו הוא יודע שהוא לא עומד להגיע בשלום; אחר כך כאשר מגיעה הסערה וכל המלחים מנסים להציל את האונייה, יונה יורד אל בטן הספינה ונרדם לנוכח הסיטואציה הבעייתית – ממש כאילו הוא מוותר מראש על הניסיון לשרוד (השינה עצמה היא נטישה של הגוף הפיזי שנותר פגיע וריק בדיוק כמו ספינה בלב ים בזמן סערה); ולבסוף – יונה לא טורח להתנגד לרעיון שישליכו אותו מהסיפון אל תוך הים, אל השינה הנצחית…
פרויד ראה ביצר המוות תוצאה של שאיפה רגרסיבית להעמיד מחדש מצב קודם על כנו: חסר החיים קדם לחי, ולכן בלב כל יצור קיימת תשוקה נסתרת לשוב אל המצב שקדם להתהוותו. ככל שהחיים נעשים מורכבים יותר, יצר המוות מודחק אל שולי התודעה, וכלפי חוץ נראה שהאדם מונע מרצון להתפתחות קדימה. אשלייה זו היא תוצאה של היווצרות האגו (האני), שקיומו תלוי בהדחקה הקמאית של הרצון להיעלם בחיק המוות.[2]
התשובה ויצר המוות
אנחנו קוראים את ספר יונה ביום הכיפורים בגלל שהוא עוסק בתשובה. התשובה, כידוע, היא שיבה "אל הראשית".[3] בעצם מטרתה לשחזר מצב שהיה ואבד: התום שטרם החטא, האחדות שלפני הפירוד. אמנם התשובה היא תנועת נפש חיובית, אבל אנחנו נוטים להתעלם מכך שקיים בה צד מסוכן – לא סתם יש סיפורי תשובה רבים שמסתיימים במוות.[4] בכל חוויה אמיתית של קדושה יש סכנה שהחיים הפרטיים יתפוגגו במפגש עם הנצח: "על ידי התשובה הכל שב לאלהות".[5] לשוב אל ה' פירושו לחזור אל מישור הקיום האחדותי שאין בו מקום לקיומו של הפרט ובכך לבטל את תפיסת העולם המודעת, את האגו שנוצר במאמץ רב מתוך העלטה שקדמה לו. לשוב פירושו לשקוע ולהיעלם, לתת לחיבוק האלוהי לסחוף את הנפש הלאה ממישורי הקיום הכואבים.
הפתרון הפשוט לחטא הוא המוות: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת".[6] זה לא עונש כמו שזו הזמנה לנטוש את המורכבות של העולם הזה, ולשוב אל ה' בצורה שלמה בדרך של השבת הנשמה ליוצרה. התשובה מוצגת כאלטרנטיבה למוות,[7] מה שאומר שבאיזשהו מקום היא בעצמה סוג של מוות. ברצון הראשוני לעשות תשובה – אפשר למצוא את חותמו של יצר המוות.
כמובן שזו הסתכלות חלקית בלבד, שהרי מטרת התשובה היא בסופו של דבר לשוב לדרך טובה, כלומר – להמשיך לחיות: "כִּי לא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה".[8] אפשר לקרוא כך שלמרות שהוא שב – בכל זאת "וחיה". המצב של "מות המת" נובע מתשובה שהסתיימה במוות וההזמנה כאן היא לשוב וגם להצליח להמשיך לחיות.
כל מה שבים ובתהומות
התשובה של יונה מתחילה כאשר הוא עונה לשאלת המלחים: "אֶת ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה".[9] יונה מכיר בכך שאלוהים נמצא גם בים, ושהבריחה שלו הייתה בעצם חסרת משמעות. מיד הוא מראה נכונות להיות מושלך אל הים כדי להפסיק את הסערה. אבל על סמך מה שראינו קודם, קשה לראות בהקרבה האצילית של יונה שינוי אמיתי, וקל יותר לראות בה פשוט עוד דרך שבה הוא חותר למות. ההקרבה של יונה היא לא התשובה האמיתית, שכן במותו שלו ממשיך יונה לברוח מהשליחות שהוטלה עליו – שעיקרה הוא דווקא למנוע מוות. נראה שבשביל יונה למות זה החלק הקל. החלק הקשה הוא לשוב ולהיוולד. צריך לזכור את כפל המשמעות של הביטוי "לחזור בתשובה", שצריך לחזור בעזרת השיבה. אבל לחזור.
יונה בורח מהפן מעניק־החיים של אלוהים – היבשה, אל הפן ההרסני־תהומי שלו – הים. השאלה עכשיו היא האם הוא יצליח לחזור ולהיוולד מחדש מתוך הים, או שהוא יישאר במעמקים וימות.
מוטיב הבליעה על ידי כוחות התהום נפוץ בעולם כולו, והוא מסמל את הכניסה למרחב המעבר שבין הכאוס לבריאה, שמופיע כדימוי הרחם או בטן הלוויתן – המקום בו אפשר למצוא מחדש את ניצוץ החיים הראשון שנוצר מהאין ובכך להביא לשינוי ולהתחדשות, אבל כל זה במידה והגיבור ימצא בתוכו את הכוח לרצות להמשיך את מסעו.[10] הכניסה אל הרחם יכולה להוביל לשני הכיוונים המנוגדים – מוות או חיים. זו הנקודה הפרדוקסלית שמחברת בין הניגודים: בנקודה זו מופיע הטבע הכפול של ראשית החיים כמקום שבו החושך והאור קשורים זה בזה. האלוהות חבויה דווקא בתהומות החשוכים שמתחת לעולם, שם מתקיימות לנצח תמונות קמאיות של ימים ראשונים, ושם מונח הבסיס החבוי שעליו מושתתת המציאות כולה. בעצם משלב זה המסע הוא לא במרחב אלא בזמן, והזמן יכול לנוע אחורה אל עבר ההתאיינות, או קדימה אל ראשית ההתהוות.
בבטן הדג יונה מקבל את אפשרות הבחירה הגורלית, והמדרש מרחיב ומתאר את מסעו:
וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָה לֵילוֹת. וְנִכְנַס יוֹנָה לְתוֹךְ פִּיו, כְּאָדָם שֶׁהוּא נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת גְּדוֹלָה. וְהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו שֶׁל דָּג כְּחַלּוֹנוֹת מְפֻתָּחוֹת מְאִירוֹת לְיוֹנָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מַרְגָּלִית אַחַת תְּלוּיָה בְּמֵעָיו שֶׁל דָּג, וְהָיְתָה מְאִירָה לְיוֹנָה כַּשֶּׁמֶשׁ הַזֶּה שֶׁהוּא מֵאִיר בִּגְבוּרָתוֹ בַּצָּהֳרַיִם, וְהָיָה רוֹאֶה יוֹנָה כָּל מַה שֶּׁבַּיָּם וְשֶׁבַּתְּהוֹמוֹת…[11]
זה מתחיל בכניסה לתוך מקום קדוש – מעין היכל סגור בעומק התהום שמואר בזוהר פנימי. זה מרחב של התכנסות שמזמין תפילה ומאפשר בחינה עצמית אבל גם מבט כלפי חוץ. תוך כדי שיונה סוקר את מרחבי התהומות שנגלים לו, מבשר לו הדג שבא זמנו להיאכל על ידי לוויתן. אם הדג הוא מרחב הביניים שמאפשר לידה מחדש – הלוויתן הוא כבר המוות עצמו, הכאוס הקדמון שבתוכו תתמלא משאלתו של יונה להיעלם ולמות. אלא שמשהו במצב החדש שיונה נקלע אליו גורם לו פתאום להיות אקטיבי ולהביע לראשונה רצון לחיות. הוא קורא תיגר על הלוויתן שבורח מפני איומיו, ואז מצווה על הדג: "הַרְאֵנִי כָּל מַה שֶּׁבַּיָּם וּבַתְּהוֹמוֹת."[12]
כמו מתוך חלום, מופיעים המחוזות האלוהיים שמתחת לים בזה אחר זה. הסיור הימי עובר בשבילי ים סוף שישראל עברו בתוכם, ממשיך אל המקום ממנו יוצאים גלי הים, מגיע לשאול ולגיהנום, ומסתיים במעמקים שמתחת להיכל ה' בירושלים, שם קבועה אבן השתייה. יונה רואה את כל העולם באור חדש – מנקודת המבט של התהום. אבן השתייה היא "ציר העולם" (axis mundi – מקום המפגש של ארבע רוחות השמיים ושל עולמות עליונים ותחתונים), התשתית החבויה של הבריאה שנמצאת דווקא בתהום, תזכורת לכך שהחושך קדם לאור. אבן השתייה היא המרכז הנסתר של העולם, לעומת המקדש שהוא מרכזו הנגלה. שם מזמין הדג את יונה להתפלל שבמקום הזה גם הוא ימצא את הכוח להיברא מחדש, ויונה מתפלל: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִקְרֵאתָ מוֹרִיד וּמַעֲלֶה, הֲרֵי יָרַדְתִּי, הַעֲלֵנִי. נִקְרֵאתָ מֵמִית וּמְחַיֶּה, הֲרֵי הִגַּעְתָּ נַפְשִׁי לָמוּת, הַחֲיֵינִי."[13]
חמול על מעשיך
דווקא המפגש עם עולמות התוהו שקדמו לבריאה מעורר ביונה לראשונה רצון לחיות. מהמוות הוא נולד רענן ומלא בכוחות חדשים, והולך להציל את נינווה העיר הגדולה. וכאן הסיפור שוב משתנה. הכל הולך כל כך חלק שזה כמעט מגוחך. כמו בהילוך מהיר – יונה מבשר על החורבן הקרב ומיד תושבי העיר מתחילים לבכות, לצום ולשנות את דרכם הרעה. בסוף מופע הראווה הזה העיר ניצלת ויונה נותר לבדו מחוץ לעיר, נשכח ומבקש שוב למות. לאדם שביקר במחוזות הנצחיים של הלילה, ממלכת היום נראית דלה ונדושה. המחזוריות המתישה של החטא והתשובה, ההרס והבניין – כל זה נראה חסר תועלת, זמני וחולף. תושבי נינווה ישובו לרעתם. והעיר תושמד בסופו של דבר – כמו שכל החיים יגיעו לקיצם. מסביב ליונה כולם חוזרים בתשובה (אנשי נינווה, כל צוות האונייה), אבל נראה שיונה עצמו מנוע מהאפשרות למצוא ערך בחיים שהוא כן מסוגל לסייע לאחרים למצוא, וזה הופך אותו לדמות טרגית. במדרש מתואר שיונה כבר התנבא בעבר על חורבן שנמנע כתוצאה מחזרה בתשובה, ולכן כינו אותו נביא שקר; הוא ברח מחשש שהסיפור יחזור על עצמו ושוב נבואתו תתבדה. יונה רוצה שהחורבן אכן יקרה במציאות, שהתשובה תהיה לפי תפיסתו שלו – גילוי של הנכונות למות כדי לכפר על החטא. תשובה שמסתיימת במוות היא סופית ומוחלטת – היא לא מותירה מקום לשוב לדרך רעה. המוות מוכיח שהנבואה אמיתית, כי הוא האמת האחת שאי אפשר להתכחש לה (לעומת החיים שמלאים באפשרויות סותרות).
אבל המסר של המסע השלם הוא שהמוות הוא לא רק סוף החיים, אלא גם המקום בו הם מתחילים. התשובה האמיתית מתחילה אמנם בשיבה אל התהומות, אבל היא ממשיכה עם היכולת להוליד חיים חדשים מתוך האין (להפוך את האין לאני). אמנם על כל החולף נגזר למות בסוף, אבל זה עצוב כשזה קורה "בן־רגע", כמו הקיקיון שמופיע ומיד נעלם. מנקודת הראות של הנצח, כל מופע חיים הוא ניצוץ שבוער לרגע ומתפוגג בחזרה אל האינסוף. חיי אדם הם גם ככה קצרים כל כך, אז למה לא לחוס עליהם כשאפשר? למה לא לתת להם להימשך עוד קצת?
יונה, שביקר בעולמות שמעבר לגבולות העולם המוכר והצליח לחזור משם, עדיין צריך ללמוד את הסוד של החמלה. היכולת להכיל את המציאות הבנאלית על האושר והכאב החולפים שלה, נובעת מההבנה העמוקה ששני העולמות הם אותו העולם, שני הפנים של האל האחד שנמצא בים וביבשה, והשיבה אליו מתחילה בעומק הים אבל לא מסתיימת שם – אלא דורשת גם לשוב אל הארץ. רק מי שמצליח לחזור יכול לספר על מה שראה בים ובתהומות, ולנסות להשפיע קצת מהנצח אל תוך חיי היומיום.
עשרת ימי תשובה – ימים של עיבור ולידה מחדש: החל מראש השנה "היום הרת עולם"[14] – יום ההריון והלידה של השנה החדשה, ועד ליום הכיפורים שבו הצום והתפילה מחזירים את האדם למצב נעדר גשמיות. אלה ימים נוראים כי סכנת המוות היא ממשית, לא בגלל שהתשובה יכולה לא להתקבל – התשובה תמיד מתקבלת – "אם ישוב מיד תקבלו"[15]. הסכנה היא מהתשובה עצמה שיכולה לעורר את הרצון פשוט להתאיין. ברגע שבו האגו מתפרק נוכח קריסת הגבולות שהימים האלה מזמינים לתוכם, נפתחות שתי דלתות שמוכלות במרחב הביניים של התשובה: דלת אחת מובילה אל הרגע שלפני – המוות, והדלת השנייה אל הרגע שאחרי – הלידה. הסכנה ביום הכיפורים היא שהבחירה כאן היא אמיתית ואנחנו קובעים את הדין: לחיות או למות. יש סכנה ממשית שהתשובה תעבוד בדרך בה היא תוביל למוות. וכאן מגיעה הבקשה של התורה: "ובחרת בחיים",[16] כי אפשר גם לבחור להפך. הבעיה היא שקל מדי לעשות תשובה, ומפתיע לגלות כמה הרצון למות – הסמלי והממשי – נוכח בחיים שלנו. הוא לא מופיע כוויתור אלא כהקרבה אצילית, נקיטת עמדה קיצונית ברגע של הארה, השלכת המעטפת החיצונית ושחרור הנשמה. אבל בעצם מדובר במוות.
לעשות תשובה זה קל. לבחור בכל זאת להמשיך לחיות זה קשה, כי אלוהי החיים דורש מאמץ אמיתי, לעומת אלוהי התהום שרק ממתין שתחליט לקפוץ מהקצה. אבל הבקשה היא לחיות, ולהצליח להביט על המציאות הארצית במבט חומל. במקום שבו הסיפור של יונה מסתיים בלי שהתקבלה הכרעה – שם מתחילה הבחירה שלנו.
[1] יונה ד, ג.
[2] זיגמונד פרויד, מעבר לעקרון העונג, רסלינג 2021. פרויד מגדיר את הדחף כ"לחץ השוכן בחי האורגני להחזיר מצב קודם על כנו, מצב שאותו חי היה אנוס לוותר עליו בהשפעת כוחות מפריעים חיצוניים…" (עמ' 83) ובהמשך הוא מגיע למסקנה: "מטרת כל החיים היא המוות, ובראייה לאחור נאמר: נטול החיים קדם לחי" (עמ' 86).
[3] מאמרי הראי"ה, אל התשובה.
[4] הדוגמא המוכרת היא סיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא (בבלי עבודה זרה יז, ע"א) שחזר בתשובה ובכה עד שיצאה נשמתו. וראו גם בסיפור חסידי (ש"י זוין, סיפורי חסידים – מועדים, סיפור 103, עמ' 93) שם הפריץ חוזר בתשובה ביום הכיפורים ומוציא את נשמתו בקריאה "ה' הוא האלוהים" בתפילת נעילה.
[5] הרב קוק, אורות התשובה, פרק ד.
[6] יחזקאל יח, ד.
[7] ירושלמי מכות ב, ו: "שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו". מעניין שהנבואה כאן היא זו שמציעה את הפתרון הפשוט של המוות. כמו שנראה בהמשך – יונה מחפש את המוות כתשובה על החטא, בעוד ה' מנסה לכוון אותו לדרך של תשובה שמובילה לחיים.
[8] מתוך הפיוט "ונתנה תוקף".
[9] יונה א, ט.
[10] לקריאה נוספת על משמעותם של השלבים השונים במסע הגיבור, ראו: ג'וזף קמפבל, הגיבור בעל אלף הפנים, בבל 2012. על שלב "בטן הלוויתן" כותב קמפבל: "במקום לצאת החוצה אל מעבר לגבולות העולם הנראה לעין, נכנס הגיבור פנימה על מנת להיוולד שנית. היעלמותו מקבילה לכניסתו של מתפלל לתוך מקדש שבו יעוררו אותו זיכרון זהותו ומהותו האמיתיות […] אפשר לומר כי מרגע שנכנס, הוא מת מבחינת הזמן וחזר אל רחם העולם, אל טבור העולם, אל גן עדן עלי אדמות".
[11] מדרש תנחומא ויקרא, ח.
[12] שם.
[13] שם.
[14] מתוך התפילה.
[15] מתוך הפיוט "ונתנה תוקף".
[16] דברים, ל', י"ט.
כתיבת תגובה