לכבוד שבוע הספר – כמה מחשבות על הוצאת רסלינג: למה זאת הוצאת הספרים האהובה עלי והשנואה עלי. רשומה מעט אקראית. התנצלותי הכנה על כל הניימדרופינג אבל כשמדברים על רסלינג זה הכרחי.
עם הוצאת רסלינג יש לי מערכת יחסים סבוכה כבר לא מעט זמן. קודם כל אתוודה שרכישת ספרים של רסלינג הפכה עבורי לסוג של התמכרות: אני עוקב במסירות אחרי המבצעים באתר ההוצאה, ומבצע הזמנות בתדירות לא מאוד סבירה. כמעט בכל חודש מתווספים לספרייתי מספר כרכים לבנים ונוצצים עם שמות שדורשים פיענוח. הוצאות ספרים אחרות מפרסמות תרגומים של ספרי עיון, אבל רסלינג היא לא רק הוצאת ספרים – מדובר בתופעה תרבותית שבעצמה דורשת עיון.
אתחיל אולי בשאלה האם רסלינג היא הוצאת ספרים או ז'אנר ספרותי בפני עצמו? לכאורה, רסלינג מפרסמים ספרים במגוון נושאים – פילוסופיה, פסיכואנליזה, אומנות, ביקורת, מגדר, בלשנות, קולנוע וכו'. ובכל זאת שמתי לב שכאשר ניסיתי לערבב בספרייתי את הספרים של רסלינג ביחד עם הספרים האחרים ולנסות ליצור חלוקה כללית על פי נושאים – ניסיון זה כשל. הרסלינגים תמיד התקבצו בחזרה כאשר לא הסתכלתי. לא משנה כמה ניסיתי להפריד ביניהם – בכל פעם ששפשפתי לרגע את עיני מצאתי אותם שוב מסודרים בקפידה על מדף אחד שנושא כולו את סמל ההוצאה. הם לא אוהבים להיטמע בסביבה כך מסתבר. מעט אליטיסטי מצידם. בכל אופן, נראה שצריך לבחון את האפשרות שבכל זאת יש משהו משותף לכל הספרים של רסלינג, משהו שהופך אותם לז'אנר ספיציפי מאוד הגם שהוא מתפרש על פני תחומים נבדלים.
ובכן, הבה נשאל את עצמנו – מה אנחנו יודעים על רסלינג? קודם כל צריך לומר שמדובר במפעל מרשים וגם ראוי להערכה. מאז מפעלי התרגום של הקיבוצים בראשית ימיה של המדינה לא נראתה הוצאה שמתרגמת בנחישות כה רבה קלאסיקות עיוניות עבור הקורא הישראלי (וכמובן מפרסמת גם ספרי עיון מקוריים). אין ספק שמדובר בפרוייקט אידיאולוגי רדיקלי (ומסוכן), שמטרתו להרחיב את ספריית העיון העברית ולהנגיש אותה לקהל הרחב (או הצר). כמובן שבחירות התרגום של רסלינג אינן תמימות, וצריך לשאול עד כמה הן מעצבות היום את השיח ההגותי בארץ. האם רסלינג מתרגמים קלאסיקות פילוסופיות עכשוויות? או שבארץ ההגדרה לקלאסיקה פילוסופית עכשווית היא "ספר שתורגם על ידי רסלינג"? אכן לפעמים אני מופתע מכך שברחבי העולם יש עדיין הוגי דעות שטרם אימצו את החשיבה הפוסטמודרנית ואינם עושים כלל שימוש בשפה לאקאניאנית. אז כן, יש כאן אידיאולוגיה, אבל היא מובילה להרבה דברים טובים: רסלינג מתרגמים מחדש ספרים שתרגומם הקודם לא עומד במבחן הזמן, מפרסמים ספרי עיון מקוריים שיש ביניהם כמה שהם באמת טובים (ואחרים שאני קצת מפחד לפתוח), דואגים לפרסם מהדורות חדשות של ספרים שאזלו מהמלאי, וממתגים מחדש את ספרות העיון בצורה שבהחלט יש לה יתרונות.
מה עוד? לספרי רסלינג יש כמה מאפיינים קבועים שאני לא מחבב במיוחד: הטקסט הכתוב בכל עמוד תופס שטח מזערי לעומת השוליים המפוארים שכאילו מחכים לרש"י ולתוספות, גודל הכתב באופן כללי – משתנה מספר לספר במטרה למלא כמות עמודים שתיראה מכובדת. הסיבה לכך היא שרסלינג מאוד אוהבים לתרגם מאמרים או שיחות כספרים באורך מלא (ובמחיר מלא). נביט לדוגמא על תרגומי פרויד: בתרגום הישן של חיים איזק – כרך אחד של כתבי פרויד כלל את המאמר "מעבר לעקרון העונג" לצד שלל מאמרים חשובים נוספים, ביניהם "המאויים (האלביתי)", "הלא־מודע", "האני והסתם" ועוד. בתרגום החדש של רסלינג (רות גינזבורג), כל מאמר (או מספר מאמרים קצרים) זוכה לכרך משלו, שכולל בסופו של דבר כמות מלל מצומצמת מאוד ביחס לעוביו של הכותר. ההצדקה – לכל מאמר מתווספים הקדמה ואחרית דבר ואמצע דבר ומחזה קצר על פרויד מאת יצחק בנימיני והפתעות נוספות. הכתב מוגדל, נפח הטקסט קטן, כל פרק מתחיל בעמוד חדש – והנה לנו ספר שלם בגוון כתום זרחני שמכיל מאמר אחד מפרי עטו של אבי הפסיכואנליזה. ארבעת הספרים העתיקים של כתבי פרויד תורגמו מחדש לאחד עשר ספרים וזה עוד לא הסוף. אז מדוע רסלינג, לא תחוסו מעט על יערות הגשם ותואילו בטובכם לקבץ את כתביכם לכדי ספרים שכמות המלל שבהם תצדיק את קנייתם וגם תתפוס פחות מקום על המדף? מדוע אי אפשר להוציא כרך אחד של כל השיחות של מיכל בן־נפתלי עם דרידה? להוציא את כל החוברות הדקיקות של לאקאן בכרך עבה לפחות כמו ה"כתבים" שלו שאיתם עשיתם עבודה כל כך יפה?
בכל זאת בשיטת עבודה זו יש גם משהו שאני בכל זאת אוהב, והוא ספרי המהלך ההגותי למיניהם: ספר אחד מכיל את "מות המחבר" של בארת, וגם את "מהו מחבר?" של פוקו שנכתב כתגובה לבארת. בנפתולי בבל של דרידה ניתן למצוא גם את המאמר של בנימין שאותו הוא מנתח, ובהאלביתי של פרויד הובאו גם הסיפור "איש החול" והמאמר המוקדם של ינטש, אליהם פרויד מתייחס. נכון, זה קצת מעצבן שמאכילים אותך עם כפית, אבל זה כן מאוד נוח.
נדבר כעת על עיצוב: לספרים של רסלינג יש עיצוב מאוד מעניין, ואני אומר "מעניין" כמו שאומרים בנימוס על אוכל לא מאוד מוצלח. המון רסלינגים הם פשוט לבנים. שם הספר והמחבר מופיעים על הכריכה כמו חותמת על קיר. לפעמים נמצא גם תמונה של המחבר בשחור לבן בתוך ריבוע קטן. אלמנטים עיצוביים נוספים – פס מתחת לשם (מינימליסטי), ריבוע שחור שבתוכו תחום העיצוב (אמירה פוליטית), או כריכה בצבע צעקני מדי (זעקה אילמת) שגורם לי להתגעגע ללבן הסולידי (כפיית חזרה). ובכל זאת אין מנוס מלהכיר בכך שיש קסם בעיצוב הרסלינגי הפשוט – אותו הקסם שנוכח גם בעיצוב של מגזינים, חוברות צביעה, חומרים שיווקיים, אריזות קורנפלקס וכלים חד פעמיים. יש בזה משהו זול באופן מופגן, מה שמתנגש עם התוכן המאוד "רציני" של רסלינג (וגם עם המחיר).
אנחנו מגיעים כאן לנקודה חשובה: רסלינג מפרסמים תכנים פילוסופיים כאילו הם משווקים חוברות קומיקס. כל חודש יוצאות חוברות חדשות עם תרגום המאמרים שכולנו חיכינו להם – אגמבן מכה שנית, ז'יז'ק גם הוא לא שותק, ספר חדש על קריאה קווירית בספרות חז"ל, ניתוח פסיכואנליטי של סרטי האקספרסיוניזם הגרמני – תמיד יש משהו חדש לראות. עולם הרוח חי ובועט, הוא רלוונטי, אקטואלי ואתם יכולים לקחת בו חלק. זה מסר חשוב: אכן ראוי שהמחשבה האנושית תהיה נחלת הכלל, וכל עוד ספרים עיוניים יימצאו רק בחנויות יד שנייה בירושלים – זה לא כל כך יקרה. תופעת הלוואי היא שהפילוסופיה הופכת למוצר צריכה – לחלק מהתרבות הפופולרית. גם זה לא בהכרח רע ואולי זה בדיוק מה שהפילוסופיה צריכה היום להיות (ומצד שני זה גם מאוד קפיטליסטי). העיצוב והדגשת ההווה הופכים את הספרים של רסלינג ל"חדשים" באופן מהותי: אני מאוד אוהב לרכוש ספרים בחנויות יד שנייה בירושלים, אבל משום מה רסלינגים אני מסוגל לקנות רק חדשים. המראה העתיק והמעט מצהיב פשוט לא יושב עליהם טוב (ספרי עיון אחרים הם כמו יין – משביחים עם הזמן, רסלינגים הם כמו חלב).
נתמקד בקשר שבין ספרי רסלינג לתרבות פופולרית: הדרך שבה רסלינג עובדים מזכירה מאוד את תעשיית הקולנוע או הקומיקס. בהדרגה נוצרים מרחבי פעולה שונים שבתוכם נולדים ספרי ההוצאה: היקום ההגותי של הפוסטמודרניזם הצרפתי, העונה החדשה של כתבי פרויד, ואז הקרוסאובר – לאקאן: הפסיכואנליזה מגיעה לצרפת. רסלינג עושים רימייקים לתרגומים ישנים – אנחנו נחשפים מחדש לסיפורי המקור של הגל, ברגסון, ברקלי ואחרים בתרגומים חדשים עם כל האפקטים המיוחדים של השפה העכשווית. סדרות מצליחות ממשיכות לצמוח – "ליבידו: סדרה לתרגום" פרקים חדשים, סיקוול חדש לתרגומי דלז וגואטרי – האנטי־אדיפוס: קפיטליזם וסכיזופרניה בקרוב בחנויות הספרים, מהדורה חדשה של הרומן הבלשני הפופולרי קורס בבלשנות כללית זמינה לרכישה, שיחה חדשה עם היוצרים של על הכנסת אורחים, אהבתם את פוקו? ספר מבוא נוסף – פוקו: מאחורי הקלעים – יצא בחודש הבא בכריכה קשה ההתרגשות בשיאה!
ההתיישנות המהירה של מותגים חדשים, הצורך במהדורות עדכניות עם עיצוב מתחלף (בתוספת עוד מבוא והקדמה והערות שוליים והמון שוליים), הכוכבים הגדולים שאת ספריהם מפרסמים – את המאפיינים האלה נוכל למצוא ברסלינג באותה המידה שנמצא אותם בקולנוע, בטלוויזיה ובקומיקס. למעשה אנחנו חוזים כאן במציאות אלטרנטיבית שבה השיח האקדמי הוא התרבות הפופולרית והז'רגון הפילוסופי שגור בפי כל לפחות כמו מושגים מהיקום הקולנועי של מארוול.
במציאות הזו אפשר שנשמע איש אקראי ברחוב אומר לחברו: וואי אחי קראת כבר את החדש של רסלינג? והחבר: שמע זה היה מטורף הכי אהבתי את הקטע בסוף כשמסתבר שהחוק בעולם היפר־ממשי הוא בעצם המדומיין של האחר, מי ראה את זה בא?
עולם אלטרנטיבי זה רחוק מלהיות בדיה. קיומו מתפרש על פני מגוון תופעות עכשוויות (ולרסלינג כמובן שמור מקום של כבוד בהקשר זה). אני מדבר על שיעורים בזום, סדנאות ומפגשי שיח, ערבי עיון, בתי מדרש מתחדשים – כל אלו הם תוצר של שילוב מסקרן בין עולם אקדמי, עולם תורני (ישיבתי) ותרבות מערבית (הרוח היא עוד מוצר על המדף). שוב אנו רואים כאן כיצד תופעות שוליים הן בדרכן שלהן – חלק מהמיינסטרים. ביקורת תרבות היא בעצמה תרבות, המחאה שומרת על יציבותו של השלטון, כל מה שהוא "חתרני" או "רדיקלי" למעשה כבר מקובל על כולם. רסלינג כביכול קוראים תיגר על השיח השולט, אבל כמובן שהם בעצמם המייצגים המובהקים של שיח זה (לא השלטון הפוליטי אבל כן האליטה החברתית). הם מספקים עבור קהל מסויים בדיוק את מה שהוא צריך כדי להמשיך ולהיות חלק מהחברה הישראלית.
לסיכום נחזור לשאלה בה פתחנו: האם ספרי רסלינג הם ז'אנר? התשובה שלי היא שכן, אבל זה ז'אנר שלא מבוסס על תוכן אלא על צורה. המדיום הוא המסר. המראה, העיצוב, הערות השוליים, הלוגו של רסלינג, ההשתייכות ל"יקום הגותי" מסויים שרסלינג משווקים – זה מה שמגבש את כל הספרים שלהם לכדי מכלול מגוון ובכל זאת בלתי ניתן להפרדה. על כן אני מוותר בזאת על סידור הספרייה שלי לפי נושאים ונכנע לטרור הרסלינגי. המדומיין של האחר… מי ראה את זה בא?
כתיבת תגובה