צפייה בזוכה האוסקר של השנה הכל בכל מקום בבת אחת, גרמה לי לחשוב על ההבדל הרעיוני שבין מסע בזמן לבין מסע ב"מולטיוורס" (דילוג בין יקומים מקבילים). הראשון מבוסס לרוב על תפיסה ליניארית של הזמן: כל האירועים ההיסטוריים ממוקמים על ציר זמן, והתערבות בכל נקודה שממוקמת עליו תגרום להיווצרות עתיד מסויים. כל פעולה בזמן היא דרמטית: לכל אבן שמושלכת אל תוך ערוץ הזרימה של ההיסטוריה, לכל מעשה קטן – יש משמעות עצומה ויכולת ליצור ולשנות את העתיד.[1] כשמדברים על תנועה בין יקומים מקבילים אין תנועה אמיתית כי הרגע הוא תמיד רגע ההווה שיש לו אינסוף גרסאות שונות. זו בעצם דריכה במקום, אבל כזו שמתעלה על כל תנועה בזמן או במרחב. יש יקום שבו אירועי העבר מתרחשים רק עכשיו וגם אחד שבו בנקודה הספיציפית שאני עומד עליה נמצא הירח – הכל מוכל ברגע אחד ובמקום אחד, והמשמעות של זה היא שכל רעיון ההתקדמות הליניארית של ההיסטוריה הופך להיות לא רלוונטי.[2]
אנחנו רגילים לחשוב על תנועת הזמן בדרך של סיבה ותוצאה: מה שקרה קודם הוא הסיבה למה שקורה עכשיו. לכן אוולין המומה כאשר בעלה מצליח לשכנע את פקידת המס המרושעת לא לעקל להם את הבית. איך יכול להיות שההתנצלויות המגוכחות שלו הן באמת הסיבה לשינוי הפתאומי? אבל אז מגיעה ההבנה שזה פשוט תרחיש שחייב לקרות באחד מאינסוף היקומים הקיימים, וברגע זה ממש יש יקום שבו כן מעקלים להם את הבית וגם יקום שבו ברק פוגע בפקידת המס והופך אותה לעץ שזיפים. הכל קורה בכל מקום בבת אחת, וזה אומר שאין משמעות לאף פעולה שאנחנו עושים (זה מה שמבינה ג'ובו טופאקי שהתודעה שלה מקיפה את כל היקומים באופן סימולטני).
אפשר לומר שרעיון ה"מולטיוורס" הוא הגרסה המפוכחת והעכשווית יותר של המסע בזמן, ולכן הוא הולך וצובר היום פופולריות (היקום של מארוול, ספיידרוורס, ריק ומורטי וכו'). מסע בזמן הוא פיתוח של צורת חשיבה מודרנית, שבה מדגישים את חשיבות ההיסטוריה והשאיפה לקדמה: אחרי ההצלחה האדירה של ההשתלטות האנושית על המרחב – היעד הבדיוני הבא הוא השגת שליטה גם בזמן. המולטיוורס הוא רעיון פוסטמודרני, כי כבר אין היסטוריה: הסיפור הגדול של הרצף ההיסטורי האחיד מתפרק לאינספור נרטיבים סותרים וסיפורים מקומיים ללא אף הצדקה חיצונית או סיפור־על. ההבנה הזאת מביאה איתה תחושות קשות – שהכל באמת שרירותי לחלוטין, שהכל כבר קרה וששום דבר חדש לא יכול עוד להתרחש. הגילום של תחושות אלה במישור הספקולטיבי הוא ה"מולטיוורס" שהשפע האינסופי שהוא מציע לא יכול לעורר נחמה במי שמבין באמת את ממדיו חסרי הגבולות. המולטיוורס הוא בו־זמנית מדהים ביופיו, מפחיד ומגוחך עד כדי אבסורד.[3]
זה המקום לומר שהיכולת ליצור ולחדש שייכת לתפיסת הזמן ההיסטורית. צריך לצאת מנקודת מוצא מסויימת, לדמיין משהו שעדיין לא קיים ולהפוך אותו לממשי בנקודת זמן אחרת. ברגע שהכל כבר קיים ברגע ההווה – היצירה האנושית מאבדת את משמעותה. וכאן אני מגיע (איך לא…) להתפתחויות בתחום הבינה המלאכותית. מחוללי הדימויים מחסלים את הרעיון שליצור זה דבר שלוקח זמן. טכנולוגיות קודמות קיצרו באופן משמעותי את תהליך היצירה, אבל עכשיו הגענו לשלב שבו אני יכול לחשוב על משהו ולהפוך אותו לממשי באותו הרגע עצמו (ואם אנחנו עוד לא לגמרי שם – אז זו לפחות המגמה הכללית). ככה אני יכול מיד לעבור לדבר הבא – שגם אותו אני משיג באופן מיידי, עד שבסוף הפער מתבטל לחלוטין והקיום עובר כולו להווה. כמו שהעולם הוירטואלי ביטל את הצורך לנוע במרחב הפיזי, כך מתבטל עכשיו הצורך לנוע בזמן כדי לראות רעיון כלשהו הופך למציאות. האינטרנט כולו שואף לקראת מצב של ביטול הזמן, שבו כל התוכן שאני זקוק לו מופיע עוד לפני שאני יודע שאני זקוק לו. בפייסבוק אני תמיד מוצא את הפוסטים שאני בדיוק רוצה לקרוא, ספוטיפיי תמיד מנגן לי שירים שיהיו לטעמי, כל התוכן מתאים את עצמו אליי; ובקרוב – כל סיפור שאחשוב עליו מיד יחבר את עצמו למעני, כל סרט שארצה לראות מיד יוסרט עבורי, כל תמונה שאחשוב עליה מיד תיווצר, מלווה במוזיקה שהולחנה רק בשביל הרגע הזה; דמויות מהעבר יוקמו לתחייה כיישויות וירטואליות וההיסטוריה כולה תהיה רק מגרש שעשועים מלאכותי.
בנוסף לדרך בה הטכנולוגיה החדשה משפיעה על התודעה שלנו, ישנו עניין התודעה המלאכותית עצמה: צ'אט GPT לא חושב באופן ליניארי. הוא לא קורא את השאלה שלי ואז מנסח תשובה מתאימה. ככה אמנם מוצגת התקשורת שלנו איתו, אבל הוא לא התקשה במיוחד לייצר עבורי תשובה שכתובה מהסוף להתחלה. מאחורי הקלעים הכל קורה במקביל – כל המידע נוכח כל הזמן, כל התגובות הפוטנציאליות קיימות ברגע ההווה. זה הדבר שאותו הכי קשה לנו לתפוס כשאנחנו מתקשרים עם בינה מלאכותית. בסרט היא תיאודור לא מסוגל להכיל את העובדה שהקשר בינו לבין סמנתה (מערכת ה־AI) הוא בו־זמני לעוד מאות קשרים אחרים שהיא מנהלת במקביל.
ככל שהתקשורת שלנו עם מערכות בינה מלאכותית תעמיק, כך גם תשתנה צורת החשיבה שלנו. במצב זה שהוא עדיין בדיוני אבל לא מאוד רחוק – אולי נפסיק גם אנחנו לחשוב על דברים שמתהווים בזמן, ונתחיל לחשוב על ההווה ככזה שמכיל בתוכו את כל האפשרויות הקיימות. אפשר בקלות לדמיין שמידג'רני שואבת את כל הדימויים שהיא מייצרת מתוך מאגר אינסופי שמכיל את כל צירופי הפיקסלים האפשריים, וצ'אט GPT כותב מתוך מאגר מקביל של כל צירופי האותיות האפשריים. במובן הזה הבינה המלאכותית באמת לא מייצרת שום דבר חדש. היא רק שואבת נתונים מתוך מאגר מידע שמכיל הכל. וכאן מופיעה הבעייה שהאינסוף כשלעצמו לא מאפשר לאף משמעות רציפה והגיונית להתקיים – הכל נבלע ומתפוגג בשפע הפוטנציאלי.
אפשר לראות את זה בסיפור של בורחס "ספריית בבל",[4] שבו מתוארת ספרייה אינסופית שספריה מכילים את כל הצירופים האפשריים של סימני הכתב.[5] הספרנים משוטטים כל חייהם בין מדפי הספרים בניסיון למצוא ספרים בעלי מובן כלשהו, כאשר אפילו הסיכוי למצוא ספר שהוא לא רק אוסף אקראי של אותיות ורווחים הוא קלוש. אי שם חייב להימצא הספר שמסביר את סודה של הספרייה ואת תכליתה, אבל באותה המידה שהספר הזה בהכרח קיים – גם הפרכתו קיימת, ובנוסף גם אינספור עותקים מזוייפים או פגומים. הספרייה מכילה כל ספר שיכול להיכתב, ובדיוק בגלל זה היא מיותרת, ומייתרת גם את הכתיבה עצמה (הסיפור עצמו הוא כמובן רק קטע מתוך אחד הספרים בספרייה).
ספריית בבל היא המולטיוורס (בגרסתו הקבלית): כל ספר הוא יקום או צירוף אותיות מסויים. האינסוף (או אלוהים) הוא הספרייה שמכילה בתוכה את פוטנציאל הבריאה האינסופי של השפה.[6] הספרן של בורחס (שמספר את הסיפור) הוא הפנומן הפוסטמודרני – מי שיש לו את היכולת לעבור בין יקומים מקבילים, ובנוסף לכך הוא גם יודע (בניגוד לספרנים אחרים) שהספרייה היא באמת אינסופית ולכן לא ניתן למצוא בה תשובות אמיתיות לשאלות החיים. אם ננסה לתאר את האדם הזה בעולם שלנו הוא כנראה יהיה סוג של משוטט נצחי – לא בדיוק דתי, ולא בדיוק חילוני, מצביע בכל בחירות למפלגה אחרת, גר בתל אביב אבל הנשמה שלו בירושלים, מאמץ לעצמו פריטי לבוש וסממנים חיצוניים מכל מיני מקומות, מן הסתם יש לו קסקט… הוא מוצא משמעות לחייו בכל מקום ובשום מקום, והכי חשוב – הוא לא יכול להחזיק באף עמדה ברצינות והוא לא יכול ליצור שום דבר חדש. הוא לא יכול להחזיק באף עמדה ברצינות: הוא יודע שכל נרטיב לא רק שהוא חלקי, אלא רוב הסיכויים שהוא גם אקראי לחלוטין, והספר המקביל לו אולי מכיל רק רצף מתמשך של אותיות חסרות־פשר ואז לפתע משפט רב רושם כגון "הו זמן הפירמידות שלך". הוא לא יכול ליצור: הרי הכל כבר קיים, כל יצירה היא רק העמדת פנים של יצירה שמתפוגגת ביחד עם אשליית הזמן. במקום ליצור או להביע עמדה, אדם זה נדחק למקום שבו הוא נאלץ להכיר בכך שהוא בעצמו רק צירוף אותיות מסויים, ספר אחד בספרייה האינסופית. את האישיות הלא־עקבית שלו הוא ליקט מפה ומשם, אבל הוא לא יכול לומר שהוא באמת יצר משהו חדש. הוא רק הרכיב, פירק וצירף תוצר זמני מסויים – מעשה של בריקולאז',[7] מחזור ובנייה באמצעות כל מה שכבר קיים, והרי הכל כבר קיים.
ל"משוטט" של המולטיוורס אין מטרה. הוא לא אמור לתקן את ההיסטוריה, או למצוא את הגרסה ה"נכונה" של היקום או של עצמו (למרות שלפעמים הוא כן אמור להגן על המולטיוורס – על עצם הרעיון של ריבוי הסיפורים). בניגוד לנוסע בזמן, שהמון פעמים אסור לו לפגוש בטעות בגרסה מוקדמת או מאוחרת של עצמו אחרת סביר להניח שיקרה משהו נורא, בעולם הרב־יקומי הגיבור תמיד פוגש גרסאות נוספות של עצמו (בדרך כלל לפחות אחת מהן תנסה להרוג אותו). הרעיון שבכלל קיים "אני" אחד (שמתפתח מהעבר לכיוון העתיד) מתפזר ברוח, וזה בסדר. מנקודת המבט של האינסוף אני הכל, כל האפשרויות כולן בכל מקום בבת אחת. מאחר ואין "אני" שצריך לשמור עליו – אפשר ואפילו רצוי לפגוש בדרך כמה גרסאות חלופיות של עצמי מיקומים אחרים, מסיפורים אחרים, וכך ליצור שילובים מורכבים ומעניינים יותר.
בעולם הפוסטמודרני הנחת המוצא היא שכל הידע כבר קיים ולכן היתרון נמצא לא אצל מי שמנסה לייצר ידע חדש, אלא אצל זה שיודע ליצור חיבורים חדשים בין שדות ידע ומאגרי נתונים שכבר קיימים. ליכולת הזו קוראים דמיון.[8]
[1] בסיפורים מסויימים על מסע בזמן, מה שמתגלה בסוף הסיפור זה בדיוק האשליה של תפיסת הזמן הליניארית: העתיד יוצר את העבר באותה מידה שהעבר יוצר את העתיד, וזה אומר שבצורה זו או אחרת הכל מתרחש באופן בו־זמני. רעיון זה מופיע בצורות שונות בהארי פוטר, בסדרה "דוקטור הו", ובסרטים "המפגש", "בין כוכבים" ו"טנט".
[2] מישל פוקו כותב שההיסטוריה היא השיגעון הגדול של המאה הקודמת, ואנחנו נמצאים היום בעידן המרחב: "אנחנו בעידן של הבו־זמניות, של הזה לצד זה, של הקרוב והרחוק, של הזה עם זה, של התפזורת. אנחנו מצויים, כך אני מאמין, ברגע שבו העולם נחווה פחות כחיים מלאים המתפתחים מבעד לזמן, ויותר כרשת המחברת נקודות ומצליבה את חוטיה" (מישל פוקו, "על מרחבים אחרים", בתוך: הטרוטופיה, רסלינג 2010, עמ' 8). גם פרדריק ג'יימסון טוען שהתרבות הפוסטמודרנית מתאפיינת בהעברת הדגש מהזמן אל המרחב. ראו: פרדריק ג'יימסון, פוסטמודרניזם, רסלינג 2008, עמ' 43.
[3] האבסורדיות המוחלטת של המולטיוורס באה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בריק ומורטי. הדוגמא החביבה עלי (עונה 1, פרק 10): בסיקוונס מהיר של בריחה הם עוברים דרך יקום שבו איש שיושב על ספה מטלפן כדי להזמין פיצה, ואז דרך יקום שבו פיצה יושבת על ספה ומזמינה בן אדם, וגם – טלפון יושב על פיצה ומחייג באמצעות בן אדם קטן כדי להזמין ספה…
[4] ח"ל בורחס, "ספריית בבל", בתוך: בדיונות, הקיבוץ המאוחד 1998, עמ' 71.
[5] "הכל: תולדות העתיד לפרטיהן, האוטוביוגרפיות של רבי־המלאכים, הקטלוג המהימן של הספרייה, מילין על גבי מילין של קטלוגים מזויפים, הוכחת זיופם של הקטלוגים הללו, הוכחת זיופו של הקטלוג האמיתי, האוונגליון הגנוסטי של בַּסִילידֶס, הפירוש לאוונגליון הזה, הפירוש לפירוש האוונגליון הזה, התיאור האמיתי של מוֹתךָ, הגרסה של כל ספר בכל הלשונות, המובאות מתוך כל ספר בכל הספרים" (שם).
[6] בקבלה ובחסידות דורשים בהקשר הזה את הפסוק "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו): בעולם הזה אמנם מתרחשים שינויים ככל שעובר הזמן, אבל באינסוף האלוהי אין שום שינוי, לא לפני בריאת העולם ולא אחריה. הצמצום הוא לא כפשוטו – המציאות שבה אין זמן וכל האפשרויות מתקיימות באופן סימולטני, היא מציאות ממשית שעוטפת את העולם שלנו כאור מקיף, והקיום ההיסטורי בזמן – נראה כך רק לגבינו. ראו לדוג': תניא חלק ב, שער היחוד והאמונה ז; ליקוטי מוהר"ן קמא, רנא, ג. גם הרעיון שכל דבר בעולם עשוי מצירופי אותיות הוא רעיון חסידי מובהק. כמו שאומר בעל התניא: "הנה כל ריבויים אלו ריבוי אחר ריבוי עד אין קץ ממש הכל נמשך ונשפע מריבוי צירופי כ"ב אותיות דבר ה' המתחלקות ג"כ לצירופים רבים עד אין קץ ותכלית ממש" (תניא חלק ד, אגרת הקודש ה). את המקור לרעיון זה ניתן למצוא כבר בספר יצירה.
[7] בריקולאז': "מונח המזוהה עם החשיבה הסטרוקטורלית של קלוד לוי־שטראוס ומציין את פעולתו של בעל המלאכה החובב המאלתר את המוצר שלו מערב רב של חומרים ישנים שנקרו תחת ידו. התוצאה היא יצירה מאולתרת, צירוף חדש של סימנים שנלקחו ממערכות קיימות. פעולת הבריקולאז' מאפיינת את החשיבה המיתולוגית והקונקרטית, להבדיל מהחשיבה המדעית המושגית" (דוד גורביץ' ודן ערב, "בריקולאז'", בתוך: אנציקלופדיה של הרעיונות).
[8] ראו: ז'אן פרנסואה ליוטאר, המצב הפוסטמודרני, הקיבוץ המאוחד 1999, עמ' 62–63.
כתיבת תגובה