צפייה בזוכה האוסקר של השנה, הכול בכל מקום בבת אחת (2022), גרמה לי לחשוב על ההבדל הרעיוני שבין מסע בזמן למסע ב"מולטיוורס" (דילוג בין יקומים מקבילים). הראשון מבוסס לרוב על תפיסה ליניארית של הזמן: כל האירועים ההיסטוריים ממוקמים על ציר זמן שנמתח בין העבר לעתיד, והתערבות בכל נקודה שממוקמת על ציר זה תגרום להיווצרות עתיד מסוים. כל פעולה בזמן היא דרמטית: לכל אבן שמושלכת אל תוך ערוץ הזרימה של ההיסטוריה, לכל מעשה קטן, יש משמעות אדירה ויכולת ליצור ולשנות את מהלכו של הזמן.[1]
מסע בין יקומים עובד באופן שונה: קודם כול, בדרך כלל אין בו תנועה אמיתית, לא בזמן ולא במרחב. התנועה היא בין גרסאות שונות של ההווה שמתקיימות באופן סימולטני בתוך המולטיוורס. זו בעצם דריכה במקום, אבל כזו שמתעלה על כל תנועה בזמן או במרחב. יש יקום שבו אירועי העבר מתרחשים רק עכשיו וגם אחד שבו בנקודה הספיציפית שבה אני עומד נמצא הירח – הכול מוכל ברגע אחד ובמקום אחד, והמשמעות של זה היא שכל רעיון ההתקדמות הליניארית של ההיסטוריה הופך ללא רלוונטי.[2]
אנחנו רגילים לחשוב על תנועת הזמן בדרך של סיבה ותוצאה: כל התרחשות בהווה היא הכרחית, בהתחשב בכך שהיא תוצאה של המאורעות שקדמו לה. לכן אוולין, גיבורת הסרט, המומה כאשר בעלה מצליח לשכנע את פקידת המס המרושעת לא לעקל להם את הבית. איך יכול להיות שההתנצלויות המגוכחות שלו הן באמת הסיבה לגילוי הרחמים הפתאומי של פקידת המס? אבל אז מגיעה ההבנה שזה פשוט תרחיש שחייב לקרות באחד מאינסוף היקומים הקיימים, בלי שום קשר לסיבותיו הקונקרטיות. ברגע זה ממש יש יקום שבו כן מעקלים להם את הבית וגם יקום שבו ברק פוגע בפקידת המס והופך אותה לעץ שזיפים. הכול קורה בכל מקום בבת אחת, וזה אומר שאין משמעות אמיתית לאף אחת מן הפעולות שלנו (זה מה שמבינה ג'ובו טופאקי שהתודעה שלה מקיפה את כל היקומים באופן סימולטני).
אפשר לומר שרעיון "המולטיוורס" הוא הגרסה המפוכחת והעכשווית יותר של המסע בזמן, ולכן הוא הולך וצובר היום פופולריות (היקום של מארוול, ספיידרוורס, ריק ומורטי וכו'). מסע בזמן הוא פיתוח של צורת חשיבה מודרנית, שבה הדגש הוא על חשיבות ההיסטוריה ועל השאיפה לקדמה: אחרי ההצלחה האדירה של ההשתלטות האנושית על המרחב – היעד הבדיוני הבא הוא השגת שליטה גם בזמן. המולטיוורס, לעומת זאת, הוא רעיון פוסטמודרני, כי הוא מתרחק מרעיון ההיסטוריה: הסיפור הגדול על הרצף ההיסטורי האחיד מתפרק לאינספור נרטיבים סותרים וסיפורים מקומיים ללא שום הצדקה חיצונית או סיפור־על שיאגד אותם. אין יותר ציר זמן שעליו סדורים המאורעות בסדר מופתי – אלא רשת שלמה של קווים שנפגשים ומתפצלים מבלי שתיווצר צורה הגיונית כלשהי. אובדן היכולת להחזיק היום בנרטיב היסטורי מוחלט אל מול הריבוי האינסופי של סיפורים ואפשרויות, עשוי לעורר תחושות קשות – שהכול באמת שרירותי לחלוטין, שהכול כבר קרה וששום דבר חדש לא יכול עוד להתרחש. הגילום של תחושות אלה במישור הספקולטיבי הוא המולטיוורס, שהשפע האינסופי שהוא מציע לא יכול להציע נחמה למי שמבין באמת את עובדת היותו חסר־גבולות. המולטיוורס הוא בו־זמנית מדהים ביופיו, מפחיד ומגוחך עד כדי אבסורד.[3]
זה המקום לומר שהיכולת ליצור ולחדש שייכת דווקא לתפיסת הזמן ההיסטורית. בשביל ליצור משהו חדש צריך לצאת מנקודת מוצא מסוימת, לדמיין משהו שעדיין לא קיים ואז להפוך אותו לממשי בנקודת זמן אחרת, (שתגיע בסופו של תהליך היצירה). ברגע שהכול קיים ברגע ההווה – היצירה האנושית מאבדת את משמעותה. וכאן אני מגיע (איך לא…) להתפתחויות בתחום הבינה המלאכותית. מחוללי הדימויים (שיכולים ליצור תמונה על סמך תיאור מילולי) מבטלים את הרעיון שליצור זה דבר שלוקח זמן. טכנולוגיות קודמות קיצרו באופן משמעותי את תהליך היצירה, אבל עכשיו הגענו לשלב שבו אני יכול לחשוב על משהו ולהפוך אותו לממשי באותו הרגע עצמו (ואם זה עדיין לא לגמרי המצב – אז אנחנו מתקרבים לשם בצעדי ענק). באופן הזה, אני יכול לעבור מייד לדבר הבא – שגם אותו אני משיג באופן מיידי, עד שבסוף הפער מתבטל לחלוטין והקיום עובר כולו להווה. כמו שהעולם הווירטואלי ביטל את הצורך לנוע במרחב הפיזי על מנת לפעול בעולם, כך מתבטל עכשיו הצורך לנוע בזמן כדי לראות רעיון כלשהו הופך למציאות. האינטרנט כולו שואף לקראת מצב של ביטול הזמן, מצב שבו כל התוכן שאני זקוק לו מופיע לפניי עוד לפני שאני יודע שאני זקוק לו. בפייסבוק אני תמיד מוצא את הפוסטים שהאלגוריתם משער שארצה לקרוא, ספוטיפיי תמיד מנגן לי שירים שיהיו לטעמי, כל התוכן מתאים את עצמו אליי באופן מושלם מבלי שאצטרך לטרוח לשם כך; ובקרוב – כל סיפור שאחשוב עליו מיד יחבר את עצמו למעני, כל סרט שארצה לראות מיד יוסרט עבורי, כל תמונה שאחשוב עליה מיד תיווצר, מלוּוָה במוזיקה שהולחנה רק בשביל הרגע הזה. דמויות מהעבר יקומו לתחייה כישויות וירטואליות וההיסטוריה כולה תהיה רק מגרש שעשועים מלאכותי ללא עבר או עתיד.
בנוסף לדרך בה הטכנולוגיה החדשה משפיעה על התודעה שלנו, מעניין לחשוב גם על התודעה המלאכותית עצמה. צ'אט GPT, למיטב הבנתי, לא חושב באופן ליניארי. הוא לא קורא את השאלה שלי ואז מנסח תשובה מתאימה. כך אומנם מוצגת התקשורת שלנו איתו, אבל מאחורי הקלעים הכול קורה במקביל: כל המידע שעליו אוּמנה הבינה, כל מילה שנכתבה בשיחה הנוכחית, כל תגובה פוטנציאלית – הכול קיים באופן סימולטני. זה הדבר שאותו הכי קשה לנו לתפוס כאשר אנחנו מתַקְשרים עם מערכות של בינה מלאכותית. בסרט היא (2013), תיאודור, גיבור הסרט, לא מסוגל להכיל את העובדה שהקשר הרומנטי שהתפתח בינו לבין סמנתה – מערכת ה־AI – הוא בו־זמני לעוד מאות קשרים אחרים שהיא מנהלת במקביל.
ככל שהתקשורת שלנו עם מערכות בינה מלאכותית תעמיק, כך גם תשתנה צורת החשיבה שלנו. במצב זה שהוא עדיין בדיוני (אם כי לא מאוד רחוק) – אולי נפסיק גם אנחנו לחשוב על דברים שמתהווים בזמן, ונתחיל לחשוב על ההווה כאילו הוא מכיל בתוכו את כל האפשרויות הקיימות בכל רגע נתון. אפשר בקלות לדמיין שמידג'רני (תוכנה ליצירת דימויים) שואבת את כל התמונות שהיא מייצרת מתוך מאגר אינסופי שמכיל את כל צירופי הפיקסלים האפשריים, ושצ'אט GPT כותב מתוך מאגר מקביל של כל צירופי האותיות האפשריים. במובן הזה הבינה המלאכותית באמת לא מייצרת שום דבר חדש. היא רק שואבת נתונים מתוך מאגר מידע שבמקרה מכיל הכול. הבעיה שמתעוררת במצב כזה, היא שהאינסוף כשלעצמו לא מאפשר לאף משמעות רציפה והגיונית להתקיים לאורך זמן: כל משמעות כזו נבלעת מייד בתוך שפע פוטנציאלי של מסרים מקוטעים ונטולי היגיון שבהכרח מוכלים בתוך האינסוף.
ניתן לראות זאת בסיפורו הידוע של בורחס "ספריית בבל".[4] בסיפור זה מתוארת ספרייה אינסופית שספריה מכילים את כל הצירופים האפשריים של סימני הכתב.[5] הספרנים משוטטים כל חייהם בין מדפי הספרים בניסיון למצוא ספרים בעלי מובן כלשהו, אלא שמטבע הדברים, בספרייה שמכילה את כל צירופי האותיות האפשריים – רוב הספרים הם חסרי פשר לחלוטין, ואפילו הסיכוי למצוא ספר שהוא לא רק אוסף אקראי של אותיות ורווחים הוא קלוש. אי־שם, זאת יודעים הספרנים, חייב להימצא הספר שמסביר את סודה של הספרייה ואת תכליתה, אבל באותה המידה שהספר הזה בהכרח קיים – כך חייבים להתקיים גם אינספור עותקים מזוייפים או פגומים שלו. הספרייה מכילה כל ספר שנכתב או שיכול להיכתב, ובדיוק בגלל זה היא מיותרת, והיא מייתרת גם את הכתיבה עצמה (הסיפור עצמו הוא כמובן רק קטע מתוך אחד הספרים בספרייה).
ספריית בבל היא המולטיוורס (בגרסתו הקבלית): כל ספר הוא יקום או צירוף אותיות מסויים, והספרייה מייצגת את האינסוף האלוהי שמכיל בתוכו את פוטנציאל הבריאה האינסופי של השפה.[6] הספרן של בורחס (שמספר את הסיפור) הוא הפנומן הפוסטמודרני – מי שיש לו את היכולת לעבור בין יקומים מקבילים, ובנוסף לכך הוא גם יודע (בניגוד לספרנים אחרים) שהספרייה היא באמת אינסופית ולכן לא ניתן למצוא בה תשובות אמיתיות לשאלות החיים. אם ננסה לתאר את האדם הזה בעולם שלנו הוא כנראה יהיה סוג של משוטט נצחי – לא בדיוק דתי ולא בדיוק חילוני, מצביע בכל בחירות למפלגה אחרת, גר בתל אביב אבל הנשמה שלו בירושלים, כזה שמאמץ לעצמו פריטי לבוש וסממנים חיצוניים מכל מיני מקומות (מן הסתם יש לו קסקט), הוא מוצא משמעות לחייו בכל מקום ובשום מקום, והכי חשוב – הוא לא יכול להחזיק באף עמדה ברצינות והוא לא יכול ליצור שום דבר חדש. הוא לא יכול להחזיק באף עמדה ברצינות: הוא יודע שכל נרטיב לא רק שהוא חלקי, אלא רוב הסיכויים שהוא גם אקראי לחלוטין, והספר המקביל לו אולי מכיל רק רצף מתמשך של אותיות חסרות־פשר (ואולי גם משפט רב רושם כגון "הו זמן הפירמידות שלך"). הוא לא יכול ליצור: הרי הכול כבר קיים, כל יצירה היא רק העמדת פנים של יצירה שמתפוגגת ביחד עם אשליית הזמן. במקום ליצור או להביע עמדה, אדם זה נדחק למקום שבו הוא נאלץ להכיר בכך שהוא בעצמו רק צירוף אותיות מסוים, ספר אחד בספרייה האינסופית. את האישיות הלא־עקבית שלו הוא ליקט מפה ומשם, אבל הוא לא יכול לומר שהוא באמת יצר משהו חדש. הוא רק הרכיב, פירק וצירף תוצר זמני מסויים – מעשה של בריקולאז',[7] מִחזור ובנייה באמצעות כל מה שכבר קיים, והרי הכול כבר קיים.
ל"משוטט" של המולטיוורס אין מטרה. הוא לא אמור לתקן את ההיסטוריה, או למצוא את הגרסה ה"נכונה" של היקום או של עצמו (למרות שלפעמים הוא כן אמור להגן על המולטיוורס – על עצם הרעיון של ריבוי הסיפורים). בניגוד לנוסע בזמן, שהמון פעמים אסור לו לפגוש בטעות בגרסה מוקדמת או מאוחרת של עצמו אחרת סביר להניח שיקרה משהו נורא, בעולם הרב־יקומי הגיבור תמיד פוגש בגרסאות נוספות של עצמו (בדרך כלל לפחות אחת מהן מנסה להרוג אותו). הרעיון שבכלל קיים "אני" יחיד והמשכי מתפזר ברוח, וזה בסדר. מנקודת המבט של האינסוף אני הכול, כל האפשרויות כולן בכל מקום בבת אחת. מאחר שאין "אני" שצריך לשמור עליו – אפשר ואפילו רצוי לפגוש בדרך כמה גרסאות חלופיות של עצמי מיקומים אחרים, מחיים חלופיים, וכך ליצור שילובים מורכבים ומעניינים יותר.
בעולם הפוסטמודרני הנחת המוצא היא שכל הידע כבר קיים ולכן היתרון נמצא לא אצל מי שמנסה לייצר ידע חדש, אלא אצל זה שיודע ליצור חיבורים חדשים בין שדות ידע ומאגרי נתונים שכבר קיימים. ליכולת הזו קוראים דמיון.[8]
[1] בסיפורים מסוימים על מסע בזמן, מה שמתגלה בסוף הסיפור זה בדיוק האשליה של תפיסת הזמן הליניארית: העתיד יוצר את העבר באותה מידה שהעבר יוצר את העתיד, וזה אומר שבצורה זו או אחרת הכול מתרחש באופן בו־זמני. רעיון זה מופיע בצורות שונות בהארי פוטר, בסדרה "דוקטור הו", ובסרטים המפגש (2016), בין כוכבים (2014) וטנט (2020).
[2] מישל פוקו כתב שההיסטוריה היא השיגעון הגדול של המאה הקודמת, ואנחנו נמצאים היום בעידן המרחב: "אנחנו בעידן של הבו־זמניות, של הזה לצד זה, של הקרוב והרחוק, של הזה עם זה, של התפזורת. אנחנו מצויים, כך אני מאמין, ברגע שבו העולם נחווה פחות כחיים מלאים המתפתחים מבעד לזמן, ויותר כרשת המחברת נקודות ומצליבה את חוטיה" (מישל פוקו, "על מרחבים אחרים", בתוך: הטרוטופיה, רסלינג 2010, עמ' 8). גם פרדריק ג'יימסון טוען שהתרבות הפוסטמודרנית מתאפיינת בהעברת הדגש מהזמן אל המרחב. ראו: פרדריק ג'יימסון, פוסטמודרניזם, רסלינג 2008, עמ' 43.
[3] האבסורדיות המוחלטת של המולטיוורס באה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בריק ומורטי. הדוגמא החביבה עלי (עונה 1, פרק 10): בסיקוונס מהיר של בריחה עוברים ריק ומורטי דרך יקום שבו איש שיושב על ספה מטלפן כדי להזמין פיצה, ואז דרך יקום שבו פיצה יושבת על ספה ומזמינה בן אדם, וגם – טלפון יושב על פיצה ומחייג באמצעות בן אדם קטן כדי להזמין ספה…
[4] ח"ל בורחס, "ספריית בבל", בתוך: בדיונות, הקיבוץ המאוחד 1998, עמ' 71.
[5] "הכל: תולדות העתיד לפרטיהן, האוטוביוגרפיות של רבי־המלאכים, הקטלוג המהימן של הספרייה, מילין על גבי מילין של קטלוגים מזויפים, הוכחת זיופם של הקטלוגים הללו, הוכחת זיופו של הקטלוג האמיתי, האוונגליון הגנוסטי של בַּסִילידֶס, הפירוש לאוונגליון הזה, הפירוש לפירוש האוונגליון הזה, התיאור האמיתי של מוֹתךָ, הגרסה של כל ספר בכל הלשונות, המובאות מתוך כל ספר בכל הספרים" (שם, עמ' 74).
[6] בקבלה ובחסידות דורשים בהקשר הזה את הפסוק "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו): בעולם הזה אמנם מתרחשים שינויים ככל שעובר הזמן, אבל באינסוף האלוהי אין שום שינוי, לא לפני בריאת העולם ולא אחריה. הצמצום הוא לא כפשוטו – המציאות שבה אין זמן וכל האפשרויות מתקיימות באופן סימולטני, היא מציאות ממשית שעוטפת את העולם שלנו כאור מקיף, והקיום ההיסטורי בזמן – נראה כך רק לגבינו. ראו לדוגמה: תניא, שער היחוד והאמונה, ז; ליקוטי מוהר"ן קמא, רנא, ג. גם הרעיון שכל דבר בעולם עשוי מצירופי אותיות הוא רעיון חסידי מובהק. כמו שאומר בעל התניא: "הנה כל ריבויים אלו ריבוי אחר ריבוי עד אין קץ ממש הכל נמשך ונשפע מריבוי צירופי כ"ב אותיות דבר ה' המתחלקות ג"כ לצירופים רבים עד אין קץ ותכלית ממש" (תניא, אגרת הקודש, ה). את המקור לרעיון זה ניתן למצוא כבר בספר יצירה.
[7] בריקולאז': "מונח המזוהה עם החשיבה הסטרוקטורלית של קלוד לוי־שטראוס ומציין את פעולתו של בעל המלאכה החובב המאלתר את המוצר שלו מערב רב של חומרים ישנים שנקרו תחת ידו. התוצאה היא יצירה מאולתרת, צירוף חדש של סימנים שנלקחו ממערכות קיימות. פעולת הבריקולאז' מאפיינת את החשיבה המיתולוגית והקונקרטית, להבדיל מהחשיבה המדעית המושגית" (דוד גורביץ' ודן ערב, "בריקולאז'", בתוך: אנציקלופדיה של הרעיונות).
[8] ראו: ז'אן פרנסואה ליוטאר, המצב הפוסטמודרני, הקיבוץ המאוחד 1999, עמ' 62–63.
כתיבת תגובה