מי יתנני במדבר: מאמר לחגי תשרי

מסופר במדרש שלפני שאלוהים ברא את העולם שלנו הוא היה "בורא עולמות ומחריבן". כאשר ברא את עולמנו הוא אמר: "דֵּין הַנְיָן לִי, יַתְהוֹן לָא הַנְיָן לִי" (מזה יש לי הנאה, מאותם שחרבו לא הייתה לי הנאה). ועל זה נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד".^[1] 

במה שונה עולמנו מכל אותם עולמות שקדמו לו ונחרבו? מדוע הוא אינו עתיד להיחרב כמותם? באופן פשוט נראה כי עולמנו הוא העולם הטוב ביותר שנברא, ולכן, בשונה מהעולמות שקדמו לו, הוא ראוי להוסיף ולהתקיים לעד. אבל קיימת גם אפשרות הפוכה: העולם שלנו שונה מהעולמות שנחרבו משום שהוא חרב מעצם הוויתו, ואם כך הוא מוגן למעשה מפני חורבן נוסף. לכאורה זו אפשרות תמוהה מאוד: למה שאלוהים יטפח עולם שההרס והחורבן מושלים בו מראשיתו?

אולם בטרם נשלול אפשרות זו, נתבונן באופן שבו התגלגל מיתוס העולמות שנחרבו אל תוך הקבלה ולבש צורה חדשה: שבירת הכלים.^[2] בקבלה אנחנו לומדים שהעולמות הקדומים שנחרבו היו למעשה עולמות רוחניים: בתהליך הירידה של האור האלוהי לעולם – הכלים של אותם עולמות לא יכלו לסבול את עוצמתו של האור ונשברו. שברי הכלים וחלק מניצוצות האור נפלו למטה והתערבבו בכוחות הרוע, ומתוך הערבוב הזה – נולד העולם שלנו. אם כך, עולמנו לא נברא יש מאין אלא נולד ישירות מתוך חורבן העולמות שקדמו לו, כלומר, חומר הגלם שלו הוא הפסולת והשאריות של שבירת הכלים. מאז שבירת הכלים, כותב גרשום שלום, "כל דבר עומד במקום שלא נועד לו מלכתחילה […] כל המציאות שבורה במידת־מה, הכל פגום, נעדר שלמות".^[3] העולם שלנו אומנם מכונה "עולם התיקון", אבל לא כי הוא עולם שנברא מתוקן, אלא כי הוא עולם שבור שזקוק לתיקון.

מן ההקבלה בין דרשת העולמות הקדומים לבין שבירת הכלים, עולה כי העולם שלנו רחוק מלהיות פסגת שאיפותיו של האל, ובכל זאת – המדרש ממקם בסוף תהליך השבירה והחורבן את האמירה של אלוהים "דֵּין הַנְיָן לִי", שנראית נטולת היגיון. כיצד יכול האל לשמוח בעולם שנוצר מתוך שברי כלים ושרידי עולמות שנחרבו במהלך אסון מטאפיזי שספק אם הוא היה מכוון? נראה שיש משהו במציאות שלאחר שבירת הכלים שהוא בכל זאת טוב כשלעצמו. עולם שבור הוא בעיני האל עולם שלם, והוא כזה עוד לפני שמתחילים לחשוב איך מתקנים אותו.

רעיון זה הוא עדיין מתמיה מאוד, ונראה כמנוגד לקריאה פשוטה של דברי המדרש, אולם הוא בהחלט לא היה זר לרוחם של חז"ל. בדרשה אחרת מתואר אלוהים הבורא את העולם מתוך התוהו ובוהו, כמלך שבונה את ארמונו במקום של ביוב ואשפה. נשאלת השאלה האם מותר לדרוש בעובדה שהעולם נברא מתוך התוהו, או שיש בכך משום פגיעה בכבוד הבורא. בסופו של דבר המסקנה היא ש"אִילוּלֵי שֶׁהַדָּבָר כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ" – אם לא היה כתוב במקרא במפורש שמקורה של הבריאה הוא בתוהו ובוהו אסור היה לדרוש בכך.^[4] בדרשה זו עולמנו בהחלט לא נתפס כמקום אידיאלי או משובב נפש באופן מיוחד, אלא כמקום נמוך ושפל. אולם גם כאן איננו מקבלים תשובה לשאלה – מדוע בעצם המלך מחליט לבנות את ארמונו במקום של ביוב ואשפה? ייתכן שעל סמך התיאור של שבירת הכלים – עלינו לקבוע כי באמת מדובר בתאונה, הכלים לא היו אמורים להישבר, העולם לא אמור היה להיראות כפי שהוא נראה. אבל במקרה כזה שוב מתעוררת השאלה – מדוע המלך שמח בארמון שבנה?

זו העיר טובה היא מכל המדינות

משל שמופיע במדרש על פרשת במדבר – עשוי לסייע לנו להבין את בחירותיו המסתוריות של אלוהים במהלך הבריאה, ולשפוך אור חדש על מיתוס שבירת הכלים. במשל זה האל מופיע כנשיא המחפש מדינה בה יוכל לגור ולמשול:

לְנָשִׂיא שֶׁנִּכְנַס לִמְּדִינָה וְרָאוּ אוֹתוֹ בְּנֵי הַמְּדִינָה וּבָרְחוּ מִלְּפָנָיו, נִכְנַס לַשְּׁנִיָה וּבָרְחוּ מִלְּפָנָיו, נִכְנַס לְעִיר חֲרֵבָה וְקִדְּמוּ אוֹתוֹ וְהָיוּ מְקַלְּסִין [משבחים] אוֹתוֹ.
אָמַר הַנָּשִׂיא: זוֹ הָעִיר טוֹבָה הִיא מִכָּל הַמְּדִינוֹת, כָּאן אֲנִי בּוֹנֶה כֵּס נָאֶה, כָּאן אֲנִי דָר […]
הִתְחִילוּ שְׂמֵחִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּר בְּתוֹכָן.^[5]

אחרי שבכל מקום בורחים ממנו, בוחר הנשיא־האל בעיר חֲרֵבָה כמקום משכנו, וקובע כי "זוֹ הָעִיר טוֹבָה הִיא מִכָּל הַמְּדִינוֹת". עוד לפני שניכנס לעומק המשל ונקרא אותו בהקשרו, נוכל לראות שהמבנה הכללי שלו תואם לזה של הדרשה בה פתחנו: יש דמיון בין האל שבורא עולם אחרי עולם ומתייאש מכולם, לבין הנשיא שנע ממדינה למדינה ולא מצליח למצוא מקום שיהיה ראוי לו. כמו שבסופו של דבר האל בורא את העולם הזה שאותו הוא משבח – כך הנשיא בוחר בעיר החרבה ושמח בה. הדמיון בין המדרשים מחזק את הפרשנות לפיה עולמנו מקביל לעיר החרבה שבה בוחר הנשיא, כלומר, אכן מדובר בעולם חרב ולא בעולם מתוקן.

אולם עדיין ישנו הבדל משמעותי בין שני המדרשים: בעוד שבדרשת העולמות הקדומים האל מחריב עולמות באופן אקטיבי, כאן לא בטוח שהנשיא אשם בבריחתם של תושבי המדינות בהן הוא מבקר. מדוע בורחים התושבים מפני הנשיא? נראה שהעוצמה שהוא מקרין מפילה עליהם יראה והם אינם יודעים כיצד להכיל את המפגש עמו. גם אם לנשיא היו כוונות טובות – גם אם הוא ביקש לשפר את המדינות ולעזור לתושביהן – בואו מוביל בסופו של דבר למנוסה המונית. אלא שאפשר לפרש את המשל גם באופן אחר. מהרז"ו (רבי זאב וולף איינהורן), מחשובי הפרשנים של מדרש רבה, מציע את הפירוש הבא:

לנשיא שנכנס למדינה. שכבש אותה בחזקה וְסָתַר בנייניה וְיָרְאוּ בני המדינה ממנו וברחו עם רכושם שלא יִשְׁלֹל מהם. אך עיר חרבה וענייה שאין להם מה שישלול מהם, אין להם לִירֹא ממנו, קדמו פניו וקלסוהו ונתרצה להם לבנותה מחדש.

לפי פירוש זה לבריחתם של תושבי המדינה הייתה סיבה טובה מאוד: הנשיא החריב בפועל את מדינתם (וכל מדינה אחרת שאליה הוא בא), ואם כך – הרי שלפנינו ממש גרסה נוספת לדרשת העולמות שנחרבו. אולם גם על הפירוש הראשון שהצענו אי־אפשר לוותר, משום שפירוש זה הופך את המשל לגרסה מוקדמת של מיתוס שבירת הכלים. מדוע נשברו הכלים? משום שהם לא היו מסוגלים לסבול את שפע האור שנכנס לתוכם. גם אם התוכנית האלוהית הייתה להוריד אור לעולם – התוצאה הייתה שבירה וחורבן. באותו האופן, נוכל לדמיין את הנשיא שמגיע למדינה במטרה להיטיב עם תושביה, אבל במקום לקבל אותו בתשואות התושבים בורחים מפניו בבהלה, מותירים מאחוריהם מדינה נטושה והרוסה.

בסופו של דבר, אם אנחנו מבקשים לטעון כי קיימת זהות בין שבירת הכלים לבין חורבן העולמות הקדומים ושמדובר בעצם בשני תיאורים שונים של אותו מאורע אלוהי – עלינו לקבל את שני הפירושים כנכונים. עלינו להכיר בכך שבמישור האלוהי לא קיים פעם בין השבירה כתאונה לבין החורבן כאקט מְכֻוָּן.^[6] איננו יכולים לדעת את כוונותיו של אלוהים אלא רק את האופן שבו הוא מתגלה בעולם, ואנו רואים שהתוצאה של התגלות זו עשויה להיות הרסנית. גם אם נשתכנע שכוונתו של האל הייתה להיטיב עם תושבי המדינה – מבחינתם כניסתו של הנשיא היא עדיין קריאת תיגר על הסדר הטוב שנושאת עמה בשורת חורבן. וכך כותב המהר"ל: "כי משמו הגדול הנמצאים חלים וזעים וחרדים עד ששמו מחריב את הישוב והיה לשממה".^[7] האור האלוהי הוא פשוט עוצמתי מדי עבור הבריאה, כך שאף כלי אינו יכול להכילו מבלי להתנפץ לרסיסים. בין אם האור נובע מזעמו של אלוהים ובין אם הוא נובע מאהבתו – התוצאה היא אותה התוצאה.

במה שונה העיר החרבה? את התשובה לכך נתן לנו מהרז"ו בפירושו: "עיר חרבה וענייה שאין להם מה שישלול מהם, אין להם לִירֹא ממנו". לתושבי העיר החרבה אין סיבה לפחד מהנשיא: מה הוא כבר יכול לעשות להם? להחריב את עירם? לגזול את רכושם? עירם הרי ממילא חרבה והם חסרי כל.^[8] הם נמצאים במקום נמוך כל כך שבו הם למעשה חסינים מכל פגיעה נוספת. אפשר לדמיין כיצד הנשיא נכנס אל העיר ומצפה שגם כאן בואו יגרום למנוסה המונית, אלא שלמרבה הפלא הפעם התושבים מקדמים את פניו בשמחה ומשפיעים עליו ברכות ואיחולים: "קדמו פניו וקלסוהו". הנשיא המופתע שמח על שסוף כל סוף הוא מצא מקום שאינו קורס כתוצאה מבואו, והוא מחליט שבעיר זו הוא יקבע את מושבו. במקום להחריב את העיר – "נתרצה להם לבנותה מחדש". הנשיא שמחריב ערים בנויות מחליט לבנות עיר חרבה. זה המקום שבו מתחיל עולם התיקון – עולם שכיוון זרימתו הפוך לסדר שהיה מקובל עד כה. האל שעד עכשיו החריב את כל העולמות שאותם ברא – מחליט לשקם ולבנות עולם שבור.

כעת אנו יכולים לנסות לענות על השאלה – מדוע בחר אלוהים בעולם שלנו? למה הוא החליט לדור בעיר החרבה? אפשר אולי לומר שאלוהים חיפש הזדמנות למפגש אמיתי, מן הסוג שלא התאפשר בעולמות הקודמים. בכל המדינות בהן ביקר הנשיא – הוא הצליח לפגוש רק בעורפם המתרחק של התושבים הבורחים מפניו בבהלה. רק בעיר החרבה "קִדְּמוּ אוֹתוֹ וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ" – לראשונה מתרחש מפגש בין האל לבין ברואיו. מפגש זה פירושו שהעולם מסוגל להכיל את אורו של האל מבלי שתתרחש שבירה, מבלי שהעוצמה האלוהית תגרום להרס היישוב. לרוב זה לא אפשרי – האור האלוהי מנפץ עולמות לרסיסים, מחריב מדינות ומבריח את תושביהן. אולם בעיר החרבה – הקשר בין האל לעולמו נעשה טבעי. שם אין פחד ואין מנוסה. תושבי עיר זו, דווקא בזכות מצבם העלוב והמושפל, בזכות העובדה שעירם כבר חרבה, הם היחידים שכשירים לפגוש בנשיא ולקדם את פניו. מה שנכשל בכל העולמות הבנויים מתאפשר לראשונה דווקא בעולם הפוסט־טראומטי שלאחר שבירת הכלים, עולם שנולד מתוך התוהו ובוהו וצמח מתוך ההריסות. עולם זה, שאינו יכול עוד להיחרב, מסוגל להכיל את אורו של האל, לשאת את השבר והחורבן שהוא מעורר ואפילו לנתב אותו למעשי בנייה ותיקון.

מי יתנני במדבר

נרחיב כעת את המבט שלנו ונתבונן במשל העיר החרבה בהקשר שבו הוא מובא. המדרש נסוב סביב השאלה ששׂם הנביא בפיו של אלוהים: "מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ?"^[9] המילה המוקשית "רדנו" מתפרשת מלשון שלטון ושררה, כלומר, עם ישראל מתלונן על כך שימי שלטונו בארץ תמו ("רדנו" בלשון עבר). את הפסוק הקצר מרחיב הדרשן לדיאלוג בין העם לאלוהים:

אָמְרוּ לוֹ: נִתַּצְתָּ לָנוּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְסִלַקְתָּ שְׁכִינָתְךָ מִמֶּנּוּ וּמָה אַתְּ מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ עוֹד? "לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ"!
אָמַר לָהֶם: וּמִי יִתֵּן לִי וְהָיִיתִי בַּמִּדְבָּר עַכְשָׁו! הֵיכָן כָּל אוֹתָן הַנִּסִּים שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם?
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיהו ט, א): "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וגו'", הֵיכָן שֶׁהָיִיתִי מִתְקַלֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, יא): "יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ ישְׁבֵי סֶלַע".^[10]

מיד אחר כך מגיע המשל, שמסביר למעשה את בחירתו של אלוהים במדבר – הלוא הוא העיר החרבה – על פני כל המדינות הבנויות. אולם בטרם נחזור אל המשל – ננסה להבין לעומק את הדיאלוג שמטרים אותו. על פי המדרש האמירה של העם – "רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ" – אינה הצהרה סתמית של פריקת עול, אלא זעקת שבר שנאמרת מתוך הצער והכאב שלאחר חורבן בית המקדש. מה כבר יכול העם שאיבד הכל וגלה מארצו לומר לאלוהים? בכנות אמיצה הם פונים אליו ושואלים: מה אתה רוצה ממנו? הקשר איתך גרם לנו לייסורים רבים כל כך ושנות הגלות הארוכות רק התחילו, אולי עדיף שנסיים את זה כאן – "לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ".

תשובתו של אלוהים לביקורת הכנה של העם – היא תשובה מתחמקת ומפתיעה: במקום להסביר להם את מעשיו או להזדהות עם ייסוריהם – הוא נתקף לפתע בפרץ של געגועים לימי המדבר. כיצד ניתן להסביר זאת? אפשרות אחת היא שאלוהים בעצמו עדיין כועס על העם ולא מוכן לקבל את החלטתם לנטוש אותו. דבריו, אם כך, נאמרים מתוך אותו זעם שבגללו הוא החריב את בית המקדש: איך אתם יכולים לפנות כך נגדי! אתם לא זוכרים את כל הניסים שעשיתי לכם במדבר?

אומנם ניתן לקרוא כך את הדברים, אולם אני סבור כי המשל שמחובר אליהם מכוון לקריאה שונה. המשל מספר לנו על נשיא שגורם לחורבן ולמנוסה בכל מדינה שאליה הוא מגיע, אבל על סמך הסיום – אנו יודעים שמבוקשו האמיתי הוא למצוא מקום שבו יוכל לגור ולמשול; עוצמתו הרבה של הנשיא היא שגורמת לכך שבמהלך נדודיו הוא מותיר מאחוריו איי חורבות. אלוהים בוודאי מודע היטב לכך ש"שמו מחריב את הישוב והיה לשממה", כדברי המהר"ל, וייתכן שהוא אף מצטער על כך. כאשר הוא שומע את הביקורת המוצדקת של העם כלפיו, הוא מתמלא בצער ומתכנס אל תוך עצמו. הוא מבין שהנה שוב כוחו ועוצמתו גרמו להרס ולחורבן, ושהפעם אלו הופנו כלפי העם שהוא בעצמו בחר, העם שאיתו כרת ברית. מה התרחש בפרק הזמן שבין ימי המדבר לבין חורבן בית המקדש והיציאה לגלות? "וּמִי יִתֵּן לִי וְהָיִיתִי בַּמִּדְבָּר עַכְשָׁו!" – שם הדברים היו פשוטים, הלוואי שכך זה היה גם עכשיו; "הֵיכָן כָּל אוֹתָן הַנִּסִּים שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם?" – נראה שכעת הם אינם אפשריים עוד, הם לא יוכלו להציל את העם ובטח שלא את הקשר שלו עם אלוהיו. געגועיו של אלוהים למדבר הם כנים ומקושרים להווה. זה אינו פרץ נוסטלגיה אלא נסיון אמיתי של אלוהים להבין – מה השתבש? מדוע מה שהצליח אז לא מצליח היום?^[11] 

המשל עונה על כך כאשר הוא מציג את האלטרנטיבה לכל אותן מדינות שנחרבו בעקבות בואו של הנשיא: העיר החרבה. כמו שראינו, במקום שהוא כבר חרב, שבור ושומם – שם עוצמתו של האל יכולה לבוא לידי ביטוי באופן חיובי. אלוהים גאל עם של עבדים, עם שאין לו מה להפסיד, והוליך אותו במדבר, "בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".^[12] שם, רחוק מכל מקום יישוב ומכל מדינה בנויה, לבש אורו של האל צורה של ניסים והבטחות לעתיד מפואר, שם ניתנה התורה – "מִמִּדְבָּר מַתָּנָה"^[13] – במדבר חורב שנקרא כך "משום שהכל חורבן ושממה שם". במדבר, עם ישראל מקבל על עצמו את שלטונו של אלוהים ומקדם אותו בברכה, וכך נוצר הקשר בין אלוהים לעמו: "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם".^[14] 

אך כבר במדבר עולה השאלה – מה יקרה אחרי הכניסה לארץ ישראל, כאשר עם העבדים המושפל יהפוך להיות ריבון בארצו? מה יעלה בגורלה של העיר החרבה אחרי שהנשיא יבנה אותה מחדש והיא לא תהיה עוד חרבה? לא סתם התורה מלאה באזהרות מפני עתיד זה והאסונות שהוא עשוי להוביל אליהם. ואולי לא סתם התארכו כל כך ימי הנדודים במדבר, ולא סתם התורה מסתיימת לפני הכניסה לארץ. כאשר העם נטש את המדבר, את העיר החרבה, והגיע אל הארץ המובטחת – המצב התחיל להתדרדר. ככל שעם ישראל הלך והשתקע בארצו כך הוא נעשה דומה לכל אותן מדינות בנויות שלא היו מוכנות לקבל את פניו של הנשיא. נראה שחלק מההתמסדות שלהם בארץ מתבטאת בפנייה לעבודה זרה שהיא בעצם ניסיון למצוא תחליף לקשר שלהם עם אלוהים. מדוע הם נוהגים כך? אולי משום שכמו תושבי המדינות שבמשל – הם פתאום מתחילים לפחד מקרבתו של האל, כי יש להם מה להפסיד. הגיוני שבעלי בתים יפחדו מהאש שיכולה לכלות את ממונם; רק מחוסרי הבית יתקרבו אליה כדי להתחמם.

לא סתם העם נסוג: כמו שראינו, בתוך העולם הבנוי והממוסד אורו של אלוהים אכן מתגלה ככוח הרסני שמחריב את היישוב. הנס, החריגה מסדרי העולם, הוא בעצמו גורם למנוסה. אי־אפשר להכיל את האל בתוך מדינה, בתוך חוק, בתוך מקדש. אלו כלים נוקשים מדי שסופם להישבר. רק כלים שבורים יכולים להכיל את האור האלוהי, כפי שרק הקנה הרך יכול לעמוד ברוחות העזות שמפילות את הארזים הקשים.^[15] לכן אלוהים בוחר מלכתחילה בכלים שבורים: בעולם השבור ביותר מבין כל העולמות שברא; בעם מושפל, קשה עורף וחסר־יראה; הוא בוחר במדבר כמקום לדור בו, שם הוא עושה ניסים ושם הוא נותן את התורה. ועל זה נאמר במדרש ש"הקב"ה כלי תשמישו שבורים".^[16] 

אבל מה אפשר לעשות כאשר הכלים השבורים נבנים מחדש? עם ישראל שב לארצו, היום כמו אז, מוסדות חדשים מוקמים, הארץ נבנית והשאיפה לתיקון מתחזקת – האם אין מנוס מחורבן נוסף? גלות נוספת? האם זה הפתרון האלוהי האולטימיבי – כאשר העולם נבנה יותר מדי יש להחריבו כדי למצוא שוב את אותה עיר חרבה אידיאלית שבה זכה האל לשבחים? מה אם השאיפה האנושית לבנייה ולתיקון מתנגשת באופן מוחלט עם השאיפה האלוהית לשבירה? אומנם מהמדרשים שבהם עסקנו עולה כי אלוהים כן מעוניין לבנות את העיר החרבה מחדש, הוא רוצה בתיקון, עד לנקודה מסוימת לפחות, עד שהשברים מתאחים לחלוטין, ואז – מה אז? עוד חורבן? לאלוהים אין תשובה. "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר", אתם רציתם למסד את הדת, לכונן סדרים, להקים ערים – אני מעולם לא רציתי בכל זה, הייתי ונותרתי האל של המדבר. הוא מתכנס אל תוך עצמו, מתמלא בצער ובגעגועים.

קרוב ה' לנשברי לב

כיצד ניתן לגשר על הפער שבין הרצון האנושי לבנות ולתקן את העולם לבין הנטייה האלוהית להחריב אותו? אל מול החורבן ששוטף את הארץ חוזרים הנביאים ומתרים בנו: "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם"!^[17] התשובה היא האלטרנטיבה היחידה לחורבן, ומכאן אנו יכולים להסיק כי באיזה שהוא אופן היא גם דומה לו. כותב הבית יעקב: "כל בריאת העולם נרמז בנפש האדם, ועלמין דאתחרבו נרמז בנפש האדם על לב נשבר".^[18] התשובה, ששבירת הלב היא חלק מרכזי שלה, היא בעצם חזרה על חורבן העולמות הקדומים במישור הנפשי. על ידה אנו עוברים דרך כל העולמות שנחרבו ולבסוף שבים אל העולם שבו בחר אלוהים, אל העיר החרבה, אל המדבר. השיבה אל המדבר יכולה גם היא להתפרש במישור הנפשי, כפי שנאמר בגמרא: "אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תורה ניתנה לו במתנה" (שנאמר "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה").^[19] הענווה והשפלות מובילות לנתינה מחודשת של התורה למי שראוי לה. האדם שמקבל את התורה מתוך עמדה של ביטול עצמי אינו צריך לחשוש שמא יציץ ויפגע – אין לו כלום בעולמו והוא אינו יכול לאבד דבר. הוא רשאי לצאת לקדם את פני האל בשמחה.

לאור האפשרות של התשובה, ניתן לראות באמירתו של אלוהים "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר" – הזמנה וקריאה לשוב אל המדבר כמציאות פנימית ובדרך זו להינצל מהחורבן הממשי שבא על מי ששוכח שמוצאו מן העיר החרבה. כבני אדם – אנחנו שואפים באופן טבעי לבנות ולתקן את המציאות השבורה, אולם בכך אנחנו מתרחקים מהעולם האלוהי, שהוא עולם שבור: "הקב"ה כלי תשמישו שבורים". הפתרון הגלותי הוא לסגת אחורה, לנטוש את הארץ הבנויה או להניח לאל להחריב אותה בזעמו, ולחזור לימי הנדודים האינסופיים במדבר. הפתרון של התשובה הוא להפנים את החורבן – לנטוש את העצמי הבנוי שלנו ולחזור לימי החיפושים האינסופיים במדבר של הנשמה. התשובה היא הגלות של הנפש. במהלכה אנו נדרשים לוותר על כל מה שידענו לגבי עצמנו, על הדעות, האמונות והערכים שלנו, ולצאת מחדש למסע בלי כלום.

ועל זה נאמר בגמרא: "מה יעשה אדם כדי שיחיה?" – "ימית עצמו".^[20] ניתן להבין אמירה פרדוקסלית זו כך שמי שמוכן להמית את העצמי שלו ולאמץ עמדה נפשית של ביטול וריקנות – רק הוא יוכל להצליח לחיות בשלווה בעולם שנתון בסכנת שבירה תמידית. לעומת זאת, מי שמתמכר לתחושת הביטחון והשובע של החיים המתוקנים נעשה פגיע כאותם תושבי מדינות שלא היו מסוגלים להכיל את המפגש עם הנשיא – בכל רגע יכול דבר מה זר ומאיים לפרוץ אל תוך חייו ולהשאיר אותו אבוד לחלוטין, ואם כך הרי שכבר בהווה חייו אינם חיים.

בכל שנה מגיעים הימים הנוראים – ימי התשובה והלב הנשבר – ומזכירים לנו שהמציאות המתוקנת היא אשליה, ושבבסיס ההוויה ישנו משהו שבור ללא־תקנה. במהלך התשובה, יותר משאנחנו מתאמצים לתקן את עצמנו ולתקן את העולם, אנו מאמצים עמדה של ענווה ושברון לב שעל ידה אנחנו מתקרבים לאל ונעשים ראויים למפגש עמו – "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב".^[21] אנחנו אומרים בתפילות הימים הנוראים שהאדם "משול לחרס הנשבר",^[22] וכלי חרס "שבירתן היא טהרתן".^[23] על ידי השבירה האדם נעשה מסוגל להכיל את האור האלוהי וזו תכליתה של התשובה. במושגים אלוהיים השבירה היא בעצמה התיקון, כי האור האלוהי יכול לשכון רק בכלים שבורים. "עולם התיקון" הוא לא העולם שבו עלינו לעמול יומם ולילה כדי לשחזר איזה מצב אידילי קדום שכביכול התקיים לפני השבירה, אלא העולם שבגלל היותו שבור – הוא כבר מתוקן. כל שעלינו לעשות זה להכיר בשבר שכבר קיים בתוכנו ולא לנסות לברוח ממנו. כך, על ידי התשובה, על ידי הלב הנשבר, אנחנו שומרים לעצמנו מקום בעיר החרבה שמסמלת את הנצח האלוהי, שהרי כל מה שבנוי סופו שיהרס ואילו העיר החרבה עומדת לעד בתשתית ההוויה – היא המקום שאליו הכל חוזר, המקום שאליו אנחנו חוזרים ושאליו חוזר גם אלוהים.

מיום הכיפורים לסוכות

שיאו של תהליך התשובה, שמהווה חזרה במישור הנפשי על חורבן העולמות הקדומים, הוא ביום הכיפורים: הצום ממית את הגוף והתפילה ממיתה את הנפש, ומתוך כך – אנו שבים אל המדבר ומביאים להתעוררותם של חיים חדשים. אנחנו מוכנים כעת לשלב הבא בתהליך הבריאה – יצירתו של עולם חדש מתוך שברי הכלים. שלב זה מתרחש בסוכות – שהרי מה היא הסוכה? בית ארעי, כלומר, כזה שמעצם הוויתו לא נועד להיות חזק ויציב, אלא רך ופתוח כלפי העולם שסובב אותו. הסוכה, שהרוחות מכופפים את קירותיה כמפרשים ושהאור חודר לתוכה דרך הרווחים בסכך, היא למעשה סוג של כלי שבור, בית שמלאכת בנייתו לא הסתיימה ולא תסתיים לעולם.

המעבר מן הבית אל הסוכה לאחר ימי התשובה הוא צעד נדרש והכרחי: איך יוכל מי שכל עולמו חרב להמשיך ולגור בביתו? ההבנה היא שתחושת הביטחון שמשרה הבית היא כוזבת – הבית אינו חסין בפני פגעי המציאות אלא נתון בסכנת חורבן תמידית שהמחיצות שקיימות בינו לבין המציאות החיצונית יכולות רק לנסות להסוות. לעומת זאת, הסוכה, שאינה אטומה אלא נמצאת בדיאלוג תמידי עם האור המקיף, רק היא מעניקה ביטחון אמיתי. אולם ביטחון זה אינו נובע מכך שהסוכה מסוגלת להרחיק את החורבן ואת הסכנה. ההפך הוא הנכון: מי שממיר את הבית בסוכה מוגן מפני החורבן רק משום שהוא כבר לוקח בו חלק ומכיר אותו מקרוב. אדם כזה פתוח בפני שינויים במציאות ויודע לאלתר כדי להסתגל אליהם. בסופו של דבר, קל יותר לתקן סוכה שעפה ברוח מאשר בית שחרב. ולכן מכונה מלכות דוד "סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת",^[24] לא משום שזו הייתה מלכות זמנית שנפלה והתמוטטה, אלא משום שזוהי מלכות נצחית, אלוהית. וכך כותב המהר"ל:

קרא מלכות בית דוד 'סוכה', לפי שמלכות בית דוד הוא מלכות אלקי, לא כמו שאר מלכות שהוא חול. ולפיכך לא קראו אותו 'בית', שהוא בנין קבוע, כמו הדברים הטבעיים שהם בעולם קבועים. אבל הדברים האלקיים אינם בעולם הזה קבועים, רק הם ארעי, כמו הסוכה שהיא ארעי.^[25]

העולם האלוהי, הנצחי, מתגלה בעולמנו דווקא בדברים הארעיים והנפולים, ואילו הקביעות היא סימן ההיכר של העולם האנושי החולף. לפיכך עלינו לקרוא את מאמר הכתוב "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת", כך שהכוונה אינה שהסוכה שהייתה נפולה תשוב ותעמוד, אלא שהסוכה תקום כאשר היא נפולה כפי שהייתה מאז ומעולם, כפי שעולמנו היה מאז ומעולם – כלי שבור.^[26]

איך היו שמחים

אחת השאלות ששאלנו בפתח הדברים הייתה – מדוע אלוהים שמח אם הוא ברא עולם שבור? הבנו כבר למה הוא בחר דווקא בעולם השבור – בעיר החרבה – אבל בחירה זו הייתה יכולה להיעשות גם מתוך ייאוש. אלא שמהמדרשים שסקרנו, עולה כי אלוהים ממש שמח בעולם שהוא ברא: "דֵּין הַנְיָן לִי, יַתְהוֹן לָא הַנְיָן לִי", "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד", "זוֹ הָעִיר טוֹבָה הִיא מִכָּל הַמְּדִינוֹת". מניין נובעת שמחה זו? באופן פשוט מדובר בשמחה של הראשית – עולם חדש נברא – אולם כפי שראינו אין מדובר בהתחלה חדשה באמת. מהמדרש ומהקבלה אנו לומדים שהעולם שלנו אינו ממוקם בתחילת הבריאה, אלא מגיע בסוף תהליך ארוך של חורבן ושבירה. ה"ראשית" שבה נפתחת התורה היא בעצם האמצע של סיפור הרבה יותר גדול. אם כך, השמחה היא לא על כך שמשהו חדש מתחיל, אלא על כך שלמרות הכל – משהו שרד. עולמות שלמים קרסו ונחרבו, הכלים נשברו וקליפותיהם נפלו מטה מטה, הלב נשבר והעצמיות כולה עברה טלטלה, ובכל זאת – משהו נשאר והוא מוסיף להתקיים, הזמן נולד מחדש והסיפור ממשיך.

השמחה האלוהית בעולמנו מקרינה לתוכו ומעודדת גם אותנו, תושבי העיר החרבה, לשמוח: "הִתְחִילוּ שְׂמֵחִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּר בְּתוֹכָן." לאחר הימים הנוראים, ימי החורבן והשבירה, מגיע סוכות, החג שבו אנו מצווים לשמוח – "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ".^[27] אנחנו שמחים לא משום שכל מה שהיה נמחק והתאפס והנה נבראנו מחדש, אלא משום שלמרות שמשנה לשנה אנחנו צוברים זכרונות קשים, טראומות וצלקות שלעולם לא יעלמו, למרות שהמציאות מוסיפה להיות שבורה והרוסה, למרות שהמלחמה לא נגמרת והאבל על קורבנותיה הוא קשה מנשוא, למרות הכל – שנה חדשה מתחילה ואנחנו, אלה שנותרנו, ממשיכים לחיות בעולם הזה, החולף והארעי. אנחנו מכירים בטבעו של העולם שבא לידי ביטוי בסוכה, ועל ידי כך מתחברים גם למהות האלוהית, לנצחיות שמתקיימת דווקא בתוך השבר והארעיות.

יש שנוהגים לספר במשך שבעת ימי סוכות את "מעשה משבעה קבצנים" של רבי נחמן, שנפתח במילים שאי־אפשר לשכוח: "אֲסַפֵּר לָכֶם אֵיךְ הָיוּ שְׂמֵחִים".^[28] רבי נחמן מספר על מדינה שתושביה בורחים ממנה (הבריחה מפני הנשיא, שבירת הכלים, חורבן העולמות), וילד וילדה הולכים לאיבוד ביער (המקבילה האירופאית למדבר). הם שורדים בזכות המפגש שלהם עם שבעה קבצנים בעלי נכויות – אנשים שבורים שחיים בשולי החברה – שנותנים להם אוכל ומברכים אותם שיהיו כמותם. בהמשך הילד והילדה גדלים ומתחתנים. אולם החתונות הוא בור מכוסה בקנים, זבל ועפר – סוג של סוכה – והקייטרינג מורכב משאריות שלוקטו מארוחות של אחרים. תוך כדי החתונה הם נזכרים בגעגוע לימים שבהם נדדו ביער (הנדודים במדבר), ומבקשים לפגוש שוב באותם הקבצנים שסייעו להם. ואז מופיעים הקבצנים בזה אחר זה ומספרים סיפורים מופלאים על עולמות שבורים ועל תיקונם. הם מתפארים בנכותם ושוללים אותה כמראית־עין: העיוור רואה יותר מכולם, החרש שומע יותר מכולם וכו'. הקבצנים שלוקחים חלק בעולם האלוהי מופיעים בעולם שלנו כאנשים שבורים ונכים, אולם הדבר מעיד רק על קרבתם לאלוהות – על יכולתם לפעול ב"מאחורי הקלעים" של המציאות, לבוא במגע עם נקודות השבירה שלה ואף לרפא אותה.

הקבצנים הנכים מעניקים לזוג הצעיר במתנה את תכונותיהם החריגות – "מִמִּדְבָּר מַתָּנָה" – וכך בצילה של הסוכה הנפולה העשויה מפסולת "נַעֲשָׂה שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְחֶדְוָה רַבָּה מְאֹד". למרות שהעולם שבור ותושביו איבדו את דרכם, למרות שראשיתו באסון ובבריחה, בכל זאת באים בני הזוג בברית הנישואין ואהבתם ממשיכה לקיים את הבריאה.

בחלק ידוע של הסיפור אנו לומדים כי סכנת חורבן תמידית מרחפת על העולם: למעיין המחייה אותו לא נותר אלא יום אחד בלבד, "וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַיּוֹם לִהְיוֹת נִגְמָר וְנִפְסָק וַאֲזַי כְּשֶׁיֻּגְמַר הַיּוֹם לא יִהְיֶה זְמַן לְהַמַּעְיָן וְיִסְתַּלֵּק, חַס וְשָׁלוֹם וַאֲזַי יִסְתַּלֵּק הַלֵּב, חַס וְשָׁלוֹם כַּנַּ"ל וְיִתְבַּטֵּל כָּל הָעוֹלָם". אך למרות הסכנה – המעיין מקבל מהלב יום חדש במתנה, בכל פעם יום אחד בלבד, וכך הוא מתמיד בקיומו. הלב האוהב והמתגעגע חפץ בהמשך קיומו של העולם, וזה מה שמאפשר לו להעניק למעיין יום נוסף במתנה. ומניין מקבל הלב את אותו יום? "הָאִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת הוּא נוֹתֵן בְּמַתָּנָה יוֹם אֶחָד לְהַלֵּב".

"עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה":^[29] עולם שיש בו חסד רק הוא יוכל להמשיך ולהתמיד בקיומו. מה הוא אותו חסד? זה שעליו נאמר: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה",^[30] זה החסד שעשו בני ישראל עם אלוהים במדבר – "קִדְּמוּ אוֹתוֹ וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ" – הלכו אחריו בעולם שבור ומנותץ שרוח אלוהים מרחפת בו מעל מי התוהו ושיירי העולמות שנחרבו. זה העולם שבו בחר אלוהים ושבו הוא בוחר בכל פעם מחדש, העולם שאליו הוא מתגעגע – "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר" – ושבו הוא שמח שמחה גדולה. זה העולם שעתיד להיבנות – "נתרצה להם לבנותה מחדש", "כָּאן אֲנִי בּוֹנֶה כֵּס נָאֶה, כָּאן אֲנִי דָר", "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת". עולמנו הוא כאותה סוכה נפולה שמורכבת מפסולת ומשיירים ובכל זאת מספקת הגנה וביטחון ליושביה ומאפשרת לאהבה ולשמחה להיוולד בתוכה מחדש.

בצל המלחמה

דברים אלו נכתבים בעיצומה של המלחמה שראשיתה באסון מחריד וסיומה אינו נראה באופק. השאלות שמעלה המדרש עולות היום מחדש לאור החורבן שהיינו עדים לו. אנחנו יכולים ממש להזדהות עם זעקת השבר של עם ישראל במדרש: "נִתַּצְתָּ… סִלַקְתָּ… וּמָה אַתְּ מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ עוֹד? לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ!" תשובתו של האל נותרה אותה תשובה שקשה למצוא בה נחמה כלשהי: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר". אבל האם הארץ אינה המטרה של הנדודים במדבר? האם לעולם לא נגיע ליעדנו האחרון ונצליח לשכון בארץ בשקט ובשלווה? אלא שבארץ ישראל, גם על סמך התיאור המקראי, אי־אפשר לגור בשקט ובשלווה. זוהי "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ", ארץ שכל מי שסבור שיש לו עליה בעלות, שמגיע לו לשלוט בה, סופו לגלות ממנה. מי שבכל זאת מבקש לגור בארץ זו, עליו לאמץ תודעה מאוד מסוימת, תודעה של ביטול עצמי ושבירות, ולא של כוח ועוצמה, תודעה מדברית. במילים אחרות – בשביל לגור בארץ ישראל הריאלית יש לדבוק בגלות כעמדה נפשית. אומנם בשביל לשרוד את הגלות היינו חייבים לדבוק בגאולה כעמדה נפשית, כלומר, להאמין שהיא קרבה ובאה ולשאוב ממנה נחמה וביטחון – אך תודעה זו אפשרית רק בגלות. אם אנחנו רוצים להוציא את היהודים מהגלות אסור שנוציא את הגלות מהיהודים. אם נעשה זאת נשכח את הזהות שלנו, את מוצאנו במדבר, וכך נסלול את דרכנו בחזרה אל הגלות הממשית.

תחושת ההשפלה שהמלחמה הזו העניקה לנו אינה דבר שצריך להתגבר עליו. להפך – עלינו להפנים אותה. איך נוכל לחשוב שאנחנו יודעים מהו הדבר הנכון לעשות אחרי מאורעות שמחת תורה? איך נוכל להמשיך לדבוק בעמדות נוקשות ויציבות? בכל זאת נראה שאנחנו ממשיכים לקבל מסרים בסגנון "התאוששנו מהר והגבנו בעוצמה", "הראינו לאויב את כוחנו והנחתנו עליו מכה ניצחת", "כל יום שעובר מקרב את נצחוננו" וכדו'. אבל האם אמירות אלו אינן מגוחכות כאשר הן מטרימות רק במעט את האסון הבא? אנחנו מנסים לשמור בכוח על השלמות שאבדה לנו (אם היא בכלל הייתה קיימת) ולאגד את כל השברים תחת נרטיב חיובי של רוח וגבורה, אך דבר זה אינו אפשרי. לא כל הנופלים זכו במוות הרואי והצילו על הדרך את חיי חבריהם. רוב הסיפורים הם הרבה יותר עצובים. ובאופן כללי מוות אינו דבר הרואי.

קשה להכיל את הצער, את השבר ואת האובדן, אבל אם נתעלם מהם לא נוכל להמשיך להחזיק בארץ הזו, לא נוכל להכיל את טבעה האלוהי, הארעי, ונמשיך להיות מופתעים בכל פעם שהיא מנסה להקיא אותנו מתוכה. אם נהיה כאותן מדינות בנויות מהמשל – בסוף הארץ תבריח אותנו, ורק אם נאמץ את המדבר כעמדה נפשית נוכל להמשיך לחיות בארץ ישראל הממשית.

ארץ ישראל היא סוכת ארעי שמעניקה הגנה רק למי שעוטף את עצמו במכשולים שמהם הוא רוצה לברוח. בחג הסוכות מתקיים איזון עדין בין היותו חג חקלאי ארץ־ישראלי – לבין תודעת הגלות שנוצרת בעקבות נטישת הבית לטובת הסוכה. במתח שבין שני פנים אלו של החג עלינו לנסות לחיות.

---

[1] בראשית רבה, פרשה ג, ז.

[2] ראו למשל: רבי חיים ויטאל, שער ההקדמות, דרוש קצר בעניין אדם קדמון, יא. העולמות שנחרבו מקושרים לעניין "מיתת המלכים" שבקבלת האר"י היא רמז מקראי לשבירת הכלים. בחסידות ישנם ניסוחים מפורשים יותר שמחברים את חורבן העולמות לשבירת הכלים. ראו למשל: אדמו"ר מפיאסצנה, אש קודש, שנת תש"ב, ראש השנה, יג; רבי נתן מנמירוב, ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות תפילת המנחה, ז, לז.

[3] גרשום שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, מוסד ביאליק 1976, עמ' 108.

[4] בראשית רבה, פרשה א, ה.

[5] במדבר רבה, פרשה א, ב. תיקנתי את נוסח המדרש על פי המהדורה של משה אריה מירקין.
הקטע שקיצרתי מהמשל מהווה מעין ביאור שלו, שהוא בעצמו משל נוסף. בשל קוצר היריעה לא אעסוק בו בגוף המאמר, אך אביא אותו כאן: "כָּךְ כְּשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּם בָּרַח מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיד, ג): 'הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר', וְכֵן (שם, ד): 'הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים'. בָּא בְּמִדְבַּר חֲרֵבָה, קִדְּמָה אוֹתוֹ וְקִלְּסָה אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ ישְׁבֵי סֶלַע'. אָמַר: זוֹ הָעִיר טוֹבָה לִי מִכָּל הַמְּדִינוֹת, בּוֹ אֲנִי בּוֹנֶה כְּנֵסִיָה וְדָר בְּתוֹכָהּ, הִתְחִילוּ שְׂמֵחִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּר בְּתוֹכָן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו לה, א): 'יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה'".
במדבר כסמל נדון בהרחבה בהמשך, ונראה שהוא מסמל עמדה נפשית של ביטול ושל שיממון שרק מתוכה אפשר לפגוש את אלוהים ולקבל את התורה. הים וההרים, אם כך, מסמלים את העמדה ההפוכה – גאווה ותחושת מלאות שלא מאפשרים לפגוש את הנוכחות האלוהית ואף מעוררים את זעמו של אלוהים. מהתיאור המקראי אכן עולה כי אלוהים תוקף ומגביל את הים וההרים, למשל: "אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעׇזְּךָ יָם" (תהלים עד, יג), "אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת" (ישעיהו מב, טו) ועוד. המהר"ל מסביר שהים וההרים מייצגים את החומר "ולפיכך אין להם קיום ועמידה עם השם יתברך, שהוא קדוש, נבדל מן החמרי". המדבר לעומת זאת, הוא רוחני לחלוטין ונבדל מהחומר דווקא מפני שהוא שומם לחלוטין. לכן הוא המקום שבו ראוי לתת את התורה (מהר"ל, תפארת ישראל, כו).

[6] ניתן לנסות להציע הצעה שתשלב בין שני הפירושים: הנשיא אכן מחריב את המדינות שבהן הוא מבקר, אבל דבר זה לא מוביל למנוסת התושבים אלא מתרחש במקביל אליה. כלומר, התושבים בכל מקרה בורחים, והם אפילו לא מתבוננים לאחור כדי לראות מה נעשה במדינתם. הנשיא, מתוך זעם על כך שבורחים מפניו, מחריב את המדינה ובכך הופך את הפחד של התושבים למוצדק. הבעיה היא, אם כן, המפגש שהוחמץ – זה מה שמוביל לאסון (וראו בהמשך הדברים).

[7] מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב יראת ה', ג.

[8] כאן עולה השאלה: מדוע בעצם נחרבה העיר? אם נמשיך במגמת הפירוש ההדדי של חורבן העולמות, שבירת הכלים ומשל העיר החרבה – עלינו לקבוע כי העיר נחרבה בעקבות ביקור קודם של הנשיא, או שהיא תוצאה עקיפה של נדודיו. אחרי שהעיר עברה טרנספורמציה מוחלטת בעקבות החורבן שבא עליה – היא הפכה לעיר חדשה שראויה לקבל את הנשיא, כפי שבתום חורבן העולמות הפך העולם שנוצר מתוך חורבנם לעולם שבו בחר אלוהים.

[9] ירמיהו ב, לא.

[10] במדבר רבה, שם.

[11] הפסוק "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי", נדרש כנראה כך שחלקו השני מרמז להווה: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר", כשעוד הייתי עם עמי, ואילו עכשיו – "וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי". כך מפרש מהרז"ו.

[12] ירמיהו ב, ב.

[13] במדבר כח, יא.

[14] ויקרא כו, יב.

[15] ראו: בבלי תענית כ ע"א.

[16] ויקרא רבה, פרשה ז, ב.

[17] מלאכי ג, ז.

[18] רבי יעקב ליינר מאיז'ביצא, בית יעקב על התורה, בראשית, טו.

[19] בבלי עירובין נד ע"א.

[20] בבלי תמיד לב ע"א.

[21] תהלים לד, יט.

[22] מתוך תפילת "ונתנה תוקף".

[23] משנה כלים ב, א. וראו: כלי יקר, ויקרא ו, כא. שם נעשה קישור בין שבירת כלי חרס לבין התשובה; ובמחזור לראש השנה ממך אליך מובא סיפור חסידי לפיו רבי אברהם מסטרטין דורש "משול כחרס הנשבר" על שבירת הלב שהיא תקנתו.

[24] עמוס ט, יא.

[25] מהר"ל, נצח ישראל, לה.

[26] תהליך התשובה כולו נרמז בספר יונה, שגם מכין אותנו למעבר מיום הכיפורים לסוכות. אנשי נינווה בוחרים בנתיב התשובה וכך הם ניצלים מחורבן עירם. יונה, שגם הוא עבר תהליך של תשובה אחרי שבתחילת הסיפור הוא ברח מאלוהים (כמו אנשי המדינות במשל), מבקש כעת את מותו: "עַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי" (יונה ד, ג). בקשת המוות היא בעצמה פועל יוצא של התשובה, שהיא מעין חורבן נפשי שגורם למיעוט בערך החיים. יונה מתקשה להאמין שדווקא על ידי הביטול העצמי הגובל במוות – ניתן יהיה לשוב אל החיים. הוא מצפה למותו שלו כמו גם לחורבנה של נינווה. בשלב הזה הוא בונה סוכה: "וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר" (יונה ד, ג–ה). הסוכה מצטיירת כאן כמקום בטוח לשהות בו עד שדינו של העולם ייחרץ באופן סופי. האם התשובה תציל את נינווה מהחורבן? האם היא תציל את יונה מבקשת מותו? הסוכה היא מרחב המעבר שבין העולם הישן לעולם העתיד לבוא, ובתוכה עתיד יונה ללמוד משהו על טיבה של התשובה ועל החמלה שהיא מעוררת למעלה.

[27] דברים טז, יד.

[28] סיפורי מעשיות יג, "משבעה קבצנים".

[29] תהלים פט, ג.

[30] ירמיהו ב, ב.