משמעות החיים בוודאי הייתה ידועה לכל כבר לפני זמן רב אלמלא טקסטים פילוסופיים היו מתהדרים באופן קבוע בשפה סבוכה, ניסוחים מפותלים ומחסור חמור בהומור. במטרה להקל על מי שאינו חפץ לפלס את דרכו לאורך כל תולדות הפילוסופיה – ניסיתי לכלול במאמר עמוק ומתוחכם זה את עיקרי הדברים, מנוסחים בשפה ברורה וקולחת שתהיה נהירה לכל דורש חכמה. כל בקשתי היא שהדברים ילקחו ברצינות הראויה להם: לא מדובר בבדיחה אלא בקריאה לעזרה.
כאשר אנו עוסקים בעצמיות, הדבר הראשון שאליו עלינו להסב את תשומת ליבנו (אם אין ברצוננו לפעול במשלב הוראתי חסר) הינו היחס ההתנגדותי המאגד את שתי צורות הבסיס שלתוכן היא נמזגת, והן כמובן "ההכרח" ו"ההסתגלות".[1] ניגוד זה יוסבר בתמציתיות אם ניתן את דעתנו לתנודות המבניות המופיעות באופן קבוע על רקע הניסיון לשמר מצב קיים וסיבתיות שיטתית (שאינה שקולה), כמו גם תחושת החובה האתית כלפי "חלקי צורה" מסוימים, היוצרת גם היא את ההכרחיות האינדוקטיבית של הוויתה. מנגד, ההסתגלות מאפשרת לאדם פתיחות שבהתהוות מן הסוג שמשבר את מנגנוני ההכרח, וזאת מאחר שהיא מצביעה על האמת הפשוטה: שיש בתוך כל סיבה גם גרעין של עתיד לא ידוע שמקורותיו טמונים בקטגוריית ההמשכיות שלו עצמו.
בהקשר זה אני רוצה לצטט את מה שפיירמאכר כתב על העצמיות במאמרו "הייצוג כמראית־עין":
נניח תבנית מושגית הקושרת את הרפלקסיבי בנגישותו של הסובייקט להיגיון הסכמטי שהצבנו קודם (הכרתו של העיקרון הכמותי גרידא). דבר זה מעמיד את שלמות הזיכרון בטיפוח הידיעה היוצרת שביחסו של הסובייקט כלפי עולם מושגיו. תודעת הפרט סותרת אמנם את דרישתה של העצמיות להתגלמות שלביה החזרתיים באובייקטים "מוכרחי־עצמם" (ugenchgleirten), אך דבר זה יש בו די על מנת להצדיק את הדיאלקטיקה הבלתי־אמצעית שתארנו כאן.[2]
פיירמאכר מצביע בפשטות על הכישלון הלוגי שמופיע בשיטה שהייתה מקובלת בתקופתו על מרבית ההוגים שהשתייכו לאסכולה הפרוצדורלית. בכך הוא הניח את קווי היסוד לחשיבה הפוסט־פרוצדורלית שהתפתחה מאז במטרה להתגבר על הנחת המוצא של הגות זו – שכוללת את ההתעצמות הדורשת בתור נקודת היתכנות – וכתחליף הוא הציב הנחת אין־מוצא משוכללת הרבה יותר שאפשרה קבלה של האנטינומיה ככזו על רקע ניתוח טיפולוגי של מישורי היש והאין. הבעיה הניצבת במרכז דבריו היא כאמור – בעיית היחס ואפשרות התקיימותו אל מול מוחלטותה של ההכרה. ברגמן הסביר את תמצית גישתו כך:
בסיסו של עקרון היחס המנוסח במערכת המעשית של פיירמאכר מונח על שלושה גורמים מהותיים: התמטיקה הגבולית של עיקרון הישות, הנובעת מתוך השקפתו על הכפל המסגרתי של המכלול; ניסוח מחדש של "עקרון ההוראה" כרשת מסועפת של דימויים מוחלטים; תפיסתו של הסובייקט כפונקציה ארגונית שמציבה "תחומי גישה" בתוך פעולתה של השפה.[3]
נפנה כעת לנושא אחר שעשוי לשפוך אור נוסף על הסוגיה שלנו – מקורותיה הקדומים בטרגדיה. ההבדלים שנעמוד עליהם הם אלו הכלולים במעלה האישית של הגיבור, בין אם הוא "בעל־לב" או "בעל־רוח". ברדיפתו הבלתי פוסקת של היפוקרון אחרי הגדולה הניתנת להוויה, ניתן לראות את התגלמותו הסיפורית של עיקרון זה.[4] טרמינידס אמר ש"מתנותיו של האושר הגנוז נחשפות רק למי שאובד בתוכו."[5] מבחינה זו, כאשר היפוקרון נרצח בידי אטלדס אל מול עיני אהובתו, הוא זוכה באותו רגע מעבר מסתורי לעולם ההתפוגגות בחסד שלו קיווה. במילותיו: "הנה ידעתי כי אושרי לא במישרים יושג כי אם בעוברו את ממלכת הימים עד כיליון מנוס".[6] אמנם שינוי הנוסחאות של מחצית ההוויה יביא לשינוי בחלקה האחר, אבל לנצח יהיה המוחלט מתמשך מעליהם באותו "הרס של קבע". גם אם נגיד שמעלת הטראגיות של הגיבור מוכלת בתוך התערבותו בחיצוניות, הרי קביעה זו היא משוללת יסוד ביחס להתארעות העולם התלויה רק בעצמה. "הוא קורא אליו מחשכת מושבו, ובסוף – תביאנו הרוח".
לסיכום יש לומר שהבעיה שלנו היא בסופו של דבר טרמינולוגית, ולכן אינה מתיישבת עם היות כל המבנים לכודים בסנטימנטליות של הסובייקטיביות הספקולטיבית.
ונסיים בקטע מתוך שירתו של הרלין (נדמה שהוא תמצת את הכל באופן מושלם):
כְּמוֹ בַּיּוֹם בּוֹ תְּהֵא הִתְמַלְּאוּת נְסִיוָה,
וְיִרְאוּ שַׂגְשְׂגֵי הַפְּרִיָּה בַּמִרְעוֹל,
אִם גַּם תֹּהֵבָה מִתְרַעֶמֶת כָּבָה –
שׁוֹחֶרֶת פֻּרְקָן הָאוֹתוֹת וְהָעוֹל.כִּי נָבִיא לֹא יִפְלַח בְּמִנְשׁוֹרֶת הַלָּט
וְאִמְרוֹת הַנְּחֹשֶׁת שֻׁבְּרוּ בְּעַרְבוֹ,
בְּמִקְצָב שְׁעַלְעַלִּים נְשַׁוֶּה לְמִקְלָט
בְּחֻמּוֹ שֶׁל שׁוֹרֶה בִּשְׁרָבוֹ.[7]
(המאמר מוקדש ליוהנס דה סילנטיו)
[1] חלוקה זו מופיעה לראשונה אצל קולינברג בתוך התאיינותו של היש במרחב האינטרפואטי, שם הוא עומד גם על הקשר בין שני מושגים אלה ביחס לקטגוריה של האוטופי המדומיין, בהתייחסות מתמדת לתאוריה בדבר "קשרי צורה־נמדד" המופיעה בהגותו המוקדמת של גרזו.
[2] ר"ג פיירמאכר, "הייצוג כמראית עין", בתוך: אי־הגיונות, הקיבוץ המאוחר 1964, עמ' 238.
[3] ש"ת ברגמן, הפילוסופיה הדי־אלוגית, מוסד ביהליק 1968, עמ' 74.
[4] הטרגדיה של היפוקרון ואותוליאה מופיעה לראשונה כבר בשירתו של נומרוס, והיא זוכה לרוויזיה במחזהו של ברכטולייר היפוקרון.
[5] טרמינידס, הגיגיגים ב, עם עובר 1983, עמ' 235.
[6] ברכטולייר, היפוקרון, תרגום: שמעון ונדרבנק, הכיבוד המאוחד 1956, עמ' 136.
[7] הרלין, אמרי משוגה, תרגום: דוד ליפסמן, שעם 1982, עמ' 344.
כתיבת תגובה