ולטר בנימין מתאר שני היבטים מנוגדים שמכוננים את יצירת האומנות: הערך הפולחני והערך התצוגתי.[1] שורשיה של האומנות נטועים במסורת, שם הייתה לה משמעות עמוקה כחלק מהפולחן הקדום. אומנות זו לא נועדה כלל לעיניהם של בני אדם: ציורי המערות של האדם הקדמון היו אמצעי מאגי שמטרתו לתקשר עם הרוחות, פסלי האלים הוצגו במקום שאליו רק הכהן הורשה להיכנס ויצירות אחרות הוסתרו מאחורי מסך לאורך רוב ימות השנה. הפולחן עצמו הוא זה שדרש את הסתרתה של היצירה, את שמירתה בסוד; עובדת קיומה הייתה חשובה יותר מהיותה נראית. עם השנים נשחק הערך הפולחני של האומנות והוחלף בערך התצוגתי, לפיו מטרת האומנות היא קודם כל להיות מושא להתבוננות של בני־אדם (ולא של האלים). בנימין ממשיך וטוען כי היכולת לשכפל בלי סוף כל יצירת אומנות באמצעות הטכנולוגיה (של תקופתו), מבטלת את ההילה של האומנות ומרחיקה אותה עוד יותר מהערך הפולחני שלה, שאובדנו מקרב אותנו למצב שבו התפקיד האומנותי של היצירה עשוי להתגלות כמשני בלבד לערכה התצוגתי.
מעניין לבחון את דבריו של בנימין לאור מה שקורה עכשיו – כניסתם של מחוללי הדימויים אל חיינו, והצפת האינטרנט באינספור תמונות וציורים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית. מהיכולת לשכפל יצירת אומנות, דרך האומנות הדיגיטלית שבה אין עוד משמעות לעותק "מקורי", הגענו לבסוף למצב שבו האומנות פשוט יוצרת את עצמה, מחקה את עצמה בלי סוף. גם ההיסטוריה של האומנות מאבדת היום את ערכה התרבותי, והופכת לרשימה של שמות קוד שאפשר להזין בתוכנה כדי לקבל סגנונות שונים של תוצרים (סגנון ואן־גוך, נגיעות של מגריט, ואווירת שנות השמונים). כביכול זהו השיא של עליית הערך התצוגתי של האומנות, על חשבון כל ערך פולחני, תרבותי או היסטורי. אבל בעצם קורה כאן משהו אחר: מה שהולך ונשחק מאז הופעתו של האינטרנט הוא דווקא הערך התצוגתי עצמו. אנחנו מוצפים היום מכל עבר בדימויים – בפרסומות, באתרים, בעיתונות, ברשתות החברתיות, ברחוב, בקולנוע ובטלוויזיה. התוצאה היא סוג של אדישות. קשה לרגש או להפתיע אותנו, להראות לנו משהו שעוד לא ראינו ממנו כבר יותר מדי. גם האומנות התצוגתית זקוקה למעט הילה – קשר כלשהו למקורה בפולחן, שארית של הממשי. בדיוק מסיבה זו נוצרו המוזיאון, הספרייה ובית הקולנוע – מקדשים מודרניים של פולחן המבט האנושי. אבל היום גם מקדשים אלו ירדו מגדולתם. ההצפה הבלתי פוסקת של הדימויים לא מאפשרת לשום פיסת אומנות להחזיק אפילו בשארית של ההילה המקורית, וכך הערך התצוגתי בשיאו – טובע בעודפות של עצמו.
לדעתי מה שיכול לקרות דווקא עכשיו, זה שהערך הפולחני של האומנות עשוי להתעורר מחדש. לא שיחוקקו חוק נגד מחוללי הדימויים ויחזרו לסגוד לאומנות אנושית. אבל יכול להיות שדווקא כאשר נשתחרר מהצורך להציג את העבודות שלנו – ניזכר שהיצירה היא פעולה בעלת ערך כשלעצמה. האומנות שמעוגנת בפולחן היא לא מושא להתבוננות כמו שהיא ביטוי של משהו שנועד להישאר נסתר, שחשיפתו היא כמעט פעולה בלתי־מוסרית. במבט החיצוני יש תמיד משהו הרסני, קיבוע של מושא ההתבוננות בצורה שהורסת את טבעו הדינמי. אני מרגיש את זה המון פעמים כשדווקא את היצירות הכי טובות שלי אני בוחר שלא לפרסם.
יכול להיות שאומנות בעתיד תהיה גנוזה ונסתרת כמו בעבר הרחוק: היצירה תשוב להיות שלמה דווקא בהיותה בלתי־נראית. היום כדי להחביא יצירה אני פשוט לא מפרסם אותה. אבל זה בדיוק מה שעומד להשתנות. בעתיד הקרוב גם אם נעלה יצירה לאינטרנט היא תישאר חבויה, כי היא תשקע מיד בים אינסופי של דימויים אחרים. כל יצירת אומנות בכל מקרה תלך לאיבוד, אם נפרסם אותה ואם לא. לכן אם נמשיך ליצור אומנות בעתיד זה לא יהיה מתוך רצון להציג את העבודות שלנו, זה יבוא ממקום אחר, צורך ראשוני יותר ביצירה שהוא כבר לא מול אף אחד (לא אנשים ולא אלים). אולי אומנות תיווצר כחלק מקהילה אינטימית מצומצמת, שהשייכות אליה תעניק ליצירה משמעות. אולי האינטרנט עצמו יקבל ערך פולחני שבו המטרה הקולקטיבית תהיה לייצר את האינסוף באמצעות הזרמה תמידית של תוכן אל העולמות הוירטואליים. הנכונות לאבד את היצירה תהיה פעולה של הקרבה. כל יצירה תהיה חולפת ותיעלם כמעט ברגע פרסומה, אבל קיומה יישמר את שטף המידע המשתנה ללא־הרף, שלא נועד כבר לעיניו של אף אדם.
[1] ולטר בנימין, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", בתוך: הרהורים, הקיבוץ המאוחד 1996, עמ' 162.
כתיבת תגובה