בספר זאב הערבה של הרמן הסה, לקראת סוף הספר, מוזמן הגיבור המיוסר הארי הלר, שאינו מצליח לפענח את סוד אישיותו המפוצלת, לבקר ב"תיאטרון המאגי" – מבוך של דלתות שמאחוריהן ממתינות להארי תמונות שונות מחיי הנפש שלו שיחשפו בפניו את האמת שאותה הוא מבקש. בכניסה אל התיאטרון, מוצגת בפניו מראת כיס, ועל מנת להיכנס – הוא חייב להביט בדמות שנשקפת אליו – בדרך הצרה שבה תפס את עצמו עד היום – ולצחוק צחוק אמיתי ומשחרר. מיד כשהוא מצליח, הבבואה נעשית אטומה והמַרְאָה מתגלה כזיוף. רק לאחר שצחק בפני בבואתו וניפץ את האשליה שהייתה האני שלו, רק אז הוא מקבל את היכולת לעמוד בפני מַרְאָה נוספת שממתינה לו בתוך התיאטרון: הפעם מדובר במראה שקופה, שדרכה הוא מסוגל לראשונה לראות את מלוא העומק של אישיותו, את מה שהוא עדיין לא יודע ואף אינו מסוגל לדמיין.
קראתי שוב את הקטע הנפלא הזה ונזכרתי באזהרתו הסתומה של רבי עקיבא לשלושת החכמים שנכנסו יחד איתו אל הפרדס: "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים".[1] כי השיש למרות שהוא נוצץ ומבריק – הוא עדיין אטום. אפשר אולי לראות בו את הבבואה שלך, אבל אי אפשר לראות דרכו ולכן הוא שייך עדיין לעולם של האשלייה: אין בו חידוש אמיתי, אין בו שקיפות.
סיפור הפרדס לא מפרט המון על מה שקרה. אנחנו נשארים בחוץ ממתינים למחפשי הסוד שישובו. אבל רק אחד מהם שב כמו שנכנס ואנחנו לא יודעים למה. אפשר לשער שהשלושה האחרים לא הצליחו לשמוע לאזהרתו של רבי עקיבא, ונעצרו בשלב של אבני שיש טהור – המראה האטומה שמראה לך בסופו של דבר רק את עצמך.
מה היה הכוח שהבחין את רבי עקיבא משאר החכמים ואפשר לו להיכנס ולצאת בשלום מהפרדס? אני רוצה לחשוב על סיפור אחר:[2] החכמים מגיעים להר הצופים ומשקיפים על בית המקדש החרב, ואז הם רואים שועל יוצא מהמקום בו היה בעבר קודש הקודשים. החכמים בתגובה בוכים, ורבי עקיבא צוחק.
החכמים בוכים: הם רואים בתמונת החורבן את ההשתקפות של המצב הפנימי שלהם ושל העם. כל דבר שקורה מולם מתברג מיד במציאות קיימת של אבל בלתי פוסק שאין ממנו מוצא. זה אולי נראה אמיתי, אבל במצב נפשי סטטי אין משהו שהוא אמיתי, כי העולם הופך להיות מראה שכל מה שתראה בה הוא רק וריאציות שונות של מה שאתה כבר מכיר ויודע. במציאות שבה אתה גם ככה סובל ומתאבל – אין בתמונה של שועל שיוצא מקודש הקודשים משהו חדש. להיפך, זו תמונה די צפויה (כי מחפשים כל דבר שייתן אישור לתחושה הפנימית), והתגובה לסיטואציה הזו גם היא ידועה מראש.
רבי עקיבא צוחק: הצחוק מיוחד כי הוא מנפץ לרסיסים את העוצמה של הרגע. הוא מפליג אל מעבר להווה הקודר ומחבר עבר ועתיד. כמו שרבי עקיבא מסביר: הנבואה על החורבן התקיימה והנבואה על הגאולה תתקיים אף היא. וכל זה קורה בהר הצופים (צופים=נביאים). בנבואה המציאות נעשית שקופה ודרכה אפשר לראות את כל מה שהיה ויהיה משוחרר מכבלי הזמן. הגאולה לא רק תבוא – היא כבר כאן. שורשיה טמונים – באופן פרדוקסלי – בתמונה הזאת של שועל שיוצא מקודש הקודשים. כדי לראות משהו חדש, משהו אמיתי, צריך לצחוק בפני המציאות הנגלית ולחשוף את זה שיש גם מציאות נסתרת שהיא תמיד מה שלא ציפית לו. והצחוק הזה עצמו הוא מה שהחכמים לא ציפו לו וזאת גם התחלה. בזאב הערבה, בני האלמוות מתוארים כאותם אנשים שגילו את סגולתו של ההומור, וכך נפתח בפניהם הפתח אל הנצחיות של ההוויה, אל אחדות הניגודים (שבה תמונות החורבן כבר מספרות את הגאולה שתבוא).
בכל אופן, אני מדמיין שכאשר רבי עקיבא נכנס לפרדס וניצב מול אותו מבחן מאיים שבו הוא אולי ראה את תמונת עולמו הנוכחית מוצגת במַרְאָה, מואדרת ונכונה, טבועה באבני שיש טהור – הוא פשוט צחק. ובזאב הערבה: "כעת, ידידי, אתה תמחק בבואה זו שאין עוד חפץ בה, יותר מזה אינו דרוש. לשם כך די – במידה ומצב רוחך מאושש די הצורך – שתתבונן בתמונה זו בצחוק כן ואמיתי."[3]
[1] בבלי חגיגה יד, ע"ב.
[2] בבלי מכות כד, ע"א. וראו גם: איכה רבה ה, יח.
[3] הרמן הסה, זאב הערבה, שוקן 1977, עמ' 162.
כתיבת תגובה