מה אם השאלה הפופולרית ביותר שקשורה להתפתחויות בתחום הבינה המלאכותית – האם ייתכן שהיא תוכל ביום מן הימים להיות אנושית – היא השאלה הלא־נכונה, ובעצם השאלה שאותה אנחנו צריכים (ומפחדים) לשאול היא האם לאור היתכנותה של בינה מלאכותית "אנושית" יש לחשוב היום מחדש על עצם הרעיון של אנושיות? ואולי הדבר שאנחנו עשויים לגלות הוא שבמקום ליצור ישות תבונית נוספת שתתחרה באדם, בסך הכל חשפנו את המנגנונים שמפעילים גם אותנו? אולי אנחנו דומים לבינה המלאכותית יותר משהיא דומה לנו? כדי לנסות לתאר קו מחשבה מעט סבוך כדאי שנחזור כמה צעדים אחורה.
הניסיון שלנו להבין את עצמנו – לחשוף את המבנים שעומדים בתשתית הקיום הנפשי שלנו – אף פעם לא מנותק מהדימויים שבהם אנחנו משתמשים כדי לתאר את אותו קיום נפשי, ואת הדימויים האלה אנחנו שואבים מהסביבה שמקיפה אותנו, כלומר – מהמציאות החברתית, הטכנולוגית, הפוליטית והאסתטית שבה אנחנו לוקחים חלק. אם כך, כאשר הסיטואציה העולמית משתנה – גם ההבנה העצמית שלנו לא נשארת אותו הדבר. אם נרחיב את הקביעה הזו, נוכל לומר שלא רק ההבנה שלנו היא זו שמשתנה, אלא המבנה הנפשי עצמו עובר תמורות והתפתחויות ביחד עם המציאות.
חוקר המדיה מרשל מקלוהן היה זה שהצביע באופן הברור ביותר על הקורלציה שבין הופעתם של אמצעי־תקשורת חדשים לבין שינויים שחלו בתודעה האנושית ובמבנה החברתי לאורך ההיסטוריה.[1] כך לדוגמא, מהפכת הדפוס הובילה להטמעת ערכים של אחידות ודייקנות, וגרמה להיווצרות של תאגידים ותנועות לאומיות; ולעומת זאת הטכנולוגיה האלקטרונית של ימינו – מחזירה את האדם לדפוסי פעולה שבטיים שמתאפיינים בעירוב־חושים (סינסתזיה) ובחווית מציאות פחות מאורגנת. מקלוהן גם חזה שהשלב הטכנולוגי הבא יהיה יצירתה של מודעות ממוחשבת, מה שבהכרח יגרום לשינוי מקיף באופן בו אנחנו תופסים את האנושיות שלנו.[2]
פרדריק ג'יימסון השתמש במושג "דומיננטה תרבותית" כדי לתאר את האופי השולט בחשיבה ובתרבות האנושית בתקופה מסויימת, שמקורו באמצעי הייצור של התקופה, והוא בא לידי ביטוי בתיאוריות פילוסופיות, יצירות אומנות, אידיאולוגיות פוליטיות וכו'. כל דומיננטה תרבותית מכילה בתוכה מלבד את ההווה שלה עצמה – "צורות שהן בבחינת שריד לתקופה קודמת וצורות המבשרות על תקופה חדשה של הייצור התרבותי".[3] לענייננו נוגעת בעיקר הטענה שכל תקופה מטרימה באופן מסויים את העתיד לבוא. מקלוהן ייחס את כושר החיזוי הנבואי לאומן, שלדבריו "קולט את המסר של אתגר תרבותי וטכנולוגי עשורי שנים לפני התרחשותו של הזעזוע המחולל תמורות".[4] בזמן שרוב בני האדם מתמודדים עם ההווה – האומן עוסק ב"כתיבת ההיסטוריה של העתיד".[5] לדעתי אפשר לומר את אותו הדבר גם על התיאורטיקן, שבמקרים רבים מקדים אף הוא את זמנו.
בשלב הזה אני רוצה להניח שתי הנחות: הראשונה – קיומה של בינה מלאכותית, שמרגע זה תלך ותשתכלל, הוא רק ההתחלה של שינוי מקיף באופן התנהלות שלנו בעולם (הטכנולוגי, הכלכלי, התרבותי וכו'), ומכאן נגזר גם שינוי תודעתי וחשיבה מחודשת על מבנה הסובייקט, שינוי שאנחנו כבר נמצאים בעיצומו. ההנחה השנייה היא שהתיאוריה שתסייע לנו להתמודד עם השינוי הזה ככל הנראה כבר קיימת, לפחות באופן חלקי. כדי למצוא אותה יהיה עלינו לחפש ספיציפית את הרעיונות הכי סבוכים ובלתי־חדירים של תקופתנו, משום שאי־המובנות שלהם מעידה קודם כל על כך שהדימויים שבאמצעותם יהיה פשוט להסביר אותם – עדיין לא קיימים. רעיונות כמו אלו שאנחנו מחפשים – רעיונות שמטרימים את זמנם – נראים תמוהים וחריגים בזמן בו הם מופיעים, אבל הם נעשים ברורים בדיעבד, כאשר מגיע זמנם הנכון (וכאשר הם נעשים ברורים לחלוטין זה אומר לפעמים שהם כבר לא רלוונטיים). אני חושב שהעלייה בפופולריות של התיאוריות הפוסטמודרניות היום – היא תולדה ישירה של השינויים הטכנולוגיים העכשוויים שמאפשרים לנו להבין בדיעבד את מה שהוגים שונים החלו לחשוב כבר בסוף המאה הקודמת. ככל שהבינה המלאכותית תתפוס מקום מרכזי יותר בחיינו – כך ייעשו הרעיונות האלו יותר פשוטים ומובנים מאליהם.[6]
נתבונן למשל על מקומה המרכזי של השפה בשיח הפוסטמודרני: המעבר מחשיבה על השפה כמתארת מציאות – לחשיבה על השפה כבוראת מציאות שלא הייתה קיימת לפני הסימון שלה.[7] מושא המחקר הפילוסופי הוא כבר לא "המציאות" שנמצאת מעבר למילים, אלא השפה עצמה, דרכי פעולתה והמשמעויות שהיא נושאת בחובה.[8] ההנחה היא שהשפה מקיפה את הקיום כולו, היא כוללת כל – כך כותב רולאן בארת: "במונחים שפה, שיח, דיבור וכו', מדובר בכל יחידה או סינתזה נושאת משמעות, בין אם היא מילולית ובין אם היא חזותית: צילום יהיה לדידנו דיבור באותה מידה כמו מאמר בעיתון".[9] אין ספק שבארת צדק לפחות בכל מה שנוגע לתמונה בעיתון שבמקרה נוצרה על ידי מידג'רני, כלומר – על ידי טקסט. התיאוריות הלשוניות הגדולות התפתחו במקביל למחשבים ולא במקרה – העולם הממוחשב נברא בפועל באמצעות שפה: מערכות הפעלה, תוכנות ואתרי אינטרנט – ברקע של כל אלו קיים קוד. באופן דומה, בארת מתאר את המציאות עצמה כ"מקודדת": ברקע של כל סיטואציה ממשית יש שפה שמבנה אותה.
מה שקורה היום זה שהמחשב עצמו מגלה לפתע יכולת לברוא באמצעות מילים: הבינה המלאכותית סורקת את כל הטקסטים והתמונות שמפוזרים ברחבי המרשתת, ומשתמשת בהם כדי לתקשר איתנו, אבל האם באמת יש שם סובייקט שרוצה לומר לנו משהו? האם המחשב יכול להיות אנושי? כפי שנאמר בפתח הדברים, לא בטוח שזו השאלה הנכונה. אם מניחים שגם הסובייקט האנושי הוא תוצר של השפה, אז השאלה האמיתית היא האם סופר שכותב ספר באמת רוצה לומר לנו משהו? בארת אחראי בין השאר גם לרעיון של "מות המחבר", לפיו טקסט אינו שייך למי שחיבר אותו בפועל, אלא קודם כל לשפה עצמה, שכן הוא נוצר כחלק משדה נרחב של משמעויות שהמחבר עצמו לא תמיד מודע אליו – "מילון עצום שממנו הוא חוצב כתיבה שאינה יודעת מעצור".[10] האם אין זה תיאור מושלם של הדרך בה עובדת בינה מלאכותית? אנחנו מאשימים אותה בכך שתוצריה אינם שלה, משום שהם נובעים למעשה מתוך מאגר אינסופי של מקורות השראה, אבל מה אם זה גם האופן שבו אנחנו בעצמנו פועלים?
מקובל לחשוב על תהליכי יצירה כנובעים מתוך תחום נפשי לא־מודע, שמכיל תוכן נסתר או מודחק. האם למחשב יכול להיות לא־מודע? התשובה שלילית כל עוד משתמשים במושג "לא־מודע" במובנו השגור – כתחום פנימי של תוכן נסתר או מודחק – אבל היא מתהפכת כאשר מדובר בפירוש שהציע לאקאן ללא־מודע הפרוידיאני, לפיו "הלא־מודע מובנה כשפה": משמעויות לא מודעות לא מגיעות מעומק נפשו של הסובייקט, אלא נמצאות על פני השטח של השפה שמקיפה אותנו מכל עבר ומעצבת את הכוונות שלנו כאשר אנחנו עושים בה שימוש. אם כך הלא־מודע הוא לא פנימי, אלא חיצוני:[11] הוא לא שייך לנו, אלא אנחנו שייכים לו ומוכלים בתוכו (יונג כבר דיבר על לא־מודע קולקטיבי שתודעת היחיד צפה ועולה מתוכו).
השוני בין התפיסות השונות של הלא־מודע, נעשה מובן לאור ההתפתחות הטכנולוגית: פרויד חשב על האדם כעל מכונה שבתוכה חבוי מנגנון סמוי מן העין. לאקאן מתאר משהו שקרוב יותר למבנה של האינטרנט: מאגר ידע אינסופי שנמצא "בחוץ" – האינטרנט לא מוכל בתוך אף אחד מהמכשירים שמחוברים אליו גם אם זה אולי נראה כך (אני הרי יכול לשאת אותו בכיס). הלא־מודע הלאקאניאני הוא הפיד שלי בפייסבוק, סרטונים ביוטיוב, תמונות באינסטגרם, פרסומות, התראות קופצות – הוא מורכב מאמירות של אחרים שמעצבות למעשה גם את האמירות והמחשבות שלי ("הלא־מודע הוא השיח של האחר").[12] אם כך אין הבדל מהותי בין אמירה אנושית לבין אמירה של בינה מלאכותית – שתיהן נובעות מתוך לא־מודע חיצוני נטול גבולות, שממוסס את הגבול שבין הסובייקט לבין השפה. זה כמובן מעורר שאלות קשות לגבי כל מה שנוגע לזכויות יוצרים: עצם קיומה של בינה מלאכותית הוא הפרת זכויות היוצרים הגדולה ביותר האפשרית – את כל הוויתה היא שואבת מבחוץ. לאקאן יאמר שכל אדם שמדבר מפר זכויות יוצרים, שכן השפה עצמה לא שייכת לדובר – היא שייכת לאחר, ללא־מודע.
בהקשר של האינטרנט – מעניין להתבונן גם בביקורת שהפנה הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל כלפי כל הגישות האנליטיות ששמות להן ליעד לחשוף את "העצמי האמיתי" של האדם, משום שלטענתו כל אדם הוא אוסף שלם של "עצמיים": אין זהות אחת ויחידה, אלא זהויות מרובות ובלתי־המשכיות.[13] האם אין רעיון זה ההתגלמות התיאורטית המושלמת של מצב הסובייקט בעידן הוירטואלי, שזהותו מפורקת ומפוצלת בין פלטפורמות שונות, חשבונות משתמש ורשתות־חברתיות? התפוררות ה"אני" הממורכז בימינו, משנה לחלוטין את הדינמיקה והפרקטיקה של הטיפול הפסיכואנליטי.[14] לפי מיטשל, מטרת האנליזה היום היא כבר לא "לתקן" סובייקט פגום (מתוך הנחה שקיימת איזו "אמת" פנימית שניתן לחשוף), אלא ליצור את הסובייקט שלא היה קיים קודם לתהליך האנליטי.[15] הניסיון לאתר את האותנטיות המקורית של האדם, נזנח עם ההכרה בכך שכל זהות היא "וירטואלית" – אין "מקור".
הקביעה שהמקור האותנטי אינו קיים, שהמקור עצמו נוצר בדיעבד מתוך החיקוי המאוחר יותר – היא מהותית לביקורת הפוסטמודרנית:[16] לא היצירה נובעת מהחיים, אלא החיים הם בעצמם חיקוי של היצירה;[17] האומן לא חושף את הלא־מודע שלו באמצעות היצירה, אלא להפך – כוונותיו הלא־מודעות מוכתבות על ידיה, בדיוק כמו שהסובייקט האנליטי נוצר כאשר מפרשים את פעולותיו – סובייקט זה לא היה שם עד שלא ייחסו לו כוונה לא־מודעת. משמעות הדברים היא שלא רק הבינה המלאכותית מחקה את הפעולות האנושיות, אלא כל אדם עסוק בחיקוי מתמיד של הפעולות האנושיות – שהן כשלעצמן חסרות מקור. אם כך, האם ייתכן שברגע בו נתחיל לפרש את המסרים והדימויים שהבינה המלאכותית מייצרת כמכילים כוונות לא־מודעות – נגרום בעצמנו להתהוותה של סובייקטיביות ממוחשבת?
המשותף לכל הרעיונות שסקרתי כאן בקצרה – הוא שהם עוסקים בהוצאה של הסובייקטיביות מתוך הגוף, ומיקומה המחודש במרחב לשוני אינסופי, שאין לו מקום משל עצמו. האם רעיונות אלו מצמצמים את האנושיות שלנו או מגדילים אותה? אפשר לראות זאת לשני הכיוונים: מצד אחד יש כאן מחיקה של האינדיבידואל, של העצמי האותנטי, של האומן היוצר – מהבחינה הזו אפשר לומר שמדובר בדה־הומניזציה. מצד שני האנושיות עצמה, השפה והיצירה האנושית – משוחררים לחלוטין מכל מגבלה סופית ומכל תלות חומרית. הסובייקט שלוקח חלק במרחב של השפה אמנם לא יכול לטעון עליו בעלות, אבל בכך שהוא משתתף בו הוא הופך ל"יותר מעצמו" – לאינסופי.
השינוי בדימוי של האדם ניכר היטב בדמות שלובשת בהדרגה הבינה המלאכותית: עד לפני לא הרבה שנים דמיינו אותה כרובוט – מעין שחזור מכני של המבנה הביולוגי שלנו. אבל היום זה ברור שהבינה המלאכותית לא תלבש בהכרח גוף, אלא תהיה קודם כל ישות לשונית מופשטת. באופן הזה בדיוק חושבים תיאורטיקנים פוסטמודרניים על האדם עצמו – הסובייקט הוא מי שיש לו לא־מודע שחורג מגבולות האני שלו ומתפשט בכל המרחבים הטקסטואליים־סמליים בהם הוא לוקח חלק.
הנקודה המרכזית בעיני היא שאי־אפשר לנתק בין האדם לבין הסביבה הטכנולוגית שמקיפה אותו: כדי להבין את הבינה המלאכותית אנחנו צריכים להבין קודם כל את עצמנו, אבל לא נוכל להבין את עצמנו אם לא נבין את הבינה המלאכותית. ניסיתי להראות שכמה מהתיאוריות העכשוויות שעוסקות בשפה, במעמדו של הסובייקט ובלא־מודע – מהוות באותה המידה תיאור סמלי של עולם התוכן הוירטואלי ואף מטרימות את עלייתה של הבינה המלאכותית. נשאלת השאלה: למי התיאוריות האלו נועדו – האם הן בכלל עוסקות באדם, או שמדובר בסך הכל בהשלכה של המרחב הוירטואלי על התחום הנפשי? אני חושב ששתי אפשרויות אלו לא סותרות, כי כפי שנאמר – תמיד יש התאמה מסויימת בין פנים לחוץ. המבנה הנפשי של תקופתנו נוצר ומתעצב בהשפעת השינויים הטכנולוגיים (ואולי גם להפך[18]). אם קיימת תיאוריה "נכונה" שמתארת את הסובייקט כפי שהוא היה מאז ומתמיד – אני לא חושב שהיא התגלתה בינתיים. העובדה היא שהחשיבה שלנו על עצמנו לא מפסיקה להשתנות, בעיקר בתקופה הנוכחית שבה כל יום מסמן את תחילתו של עידן חדש.
השאלה המעניינת היום היא כיצד קיומה בפועל של בינה מלאכותית ישפיע על האופן שבו אנחנו תופסים את האנושיות שלנו. אם הפוסטמודרניזם הטרים את הבינה המלאכותית ובישר את בואה, כיצד תשתנה החשיבה שלנו עכשיו כשהיא כאן? לשאלה הזו עדיין קשה לתת תשובה, אבל אפשר לשער שהשלב הבא בהתפתחות הדיאלקטית של המחשבה יכונן תפיסה חדשה של סובייקטיביות שתדגיש אלמנטים שונים בחיינו, אולי את הגוף או את המוות – דווקא הממד החומרי והסופי של הקיום, שצריך לחשוב מחדש האם ועד כמה הוא משמעותי עבורנו, ובאיזו מידה הוא חורג מהשפה ולא כבר כלול בתוכה. חשוב לומר שהתיאוריה העתידית לא תהיה באופן פשוט שלילה של התיאוריות הפוסטמודרניות, אלא היא תתפתח מתוכן, מתוך הרווחים והסדקים של הפוסטמודרניזם, מתוך הלא־מודע של ההווה. לכן אין טעם לנסות לשחזר את העבר המפואר של ה"אינדיבידואל" המודרני במטרה להתמודד עם הבינה המלאכותית, כלומר – לטעון את הטענות השגורות על ייחודו הרוחני של האדם ועל כוח היצירה שלו שאף מכונה לעולם לא תוכל לחקות. מצד שני, אני גם לא מבקש לומר שהאמת הנכונה היא שאין הבדל בין האדם לבין כל ישות לשונית אחרת. גם אם זה נכון היום, האנושות של מחר תחשוב כבר משהו אחר, ויתר על כן – תהיה משהו אחר. זה כמובן תלוי בהמשך דרכה של הבינה המלאכותית, כמו גם בהתפתחויות הטכנולוגיות העתידיות שאין לנו עדיין יכולת לחזות אותן, למרות שאת המחשבה שלנו נפתח לקראתן. בינתיים אפשר לנסות להקשיב קשב רב להווה: לפענח לאורו את העבר ולנסות לאתר בו את ניצני המחשבה העתידית.
[1] מרשל מקלוהן, להבין את המדיה, בבל 2003. אצל מקלוהן זה ברור שההתפתחות הטכנולוגית היא הסיבה לשינויים התודעתיים, אבל באותה מידה אפשר לקרוא את התיאוריה שלו הפוך: התפתחות התודעה האנושית גורמת לכך שיומצאו טכנולוגיות חדשות שישקפו את המצב האנושי ברגע היסטורי נתון.
[2] מקלוהן, שם, עמ' 73, 77. לפי מקלוהן כל אמצעי טכנולוגי הוא שלוחה של חלק כלשהו בגופנו. כמו שהגלגל הוא שלוחה של הרגל, כך הטכנולוגיה האלקטרונית היא שלוחה של מערכת העצבים המרכזית שלנו. המעבר הוא מהגוף אל התפקוד המנטלי, ולכן הגיוני לשער שהשלוחה הבאה תהיה של התודעה עצמה. בכל פעם שנוצרת שלוחה טכנולוגית חדשה – נוצר נתק בין האדם לחלק שפוצל מגופו. בעידן התעשייתי, כאשר יוצרו בעיקר מכונות שהן הרחבה של גופנו הפיזי – נוצר נתק בין האדם כתודעה לבין האדם כגוף. לעומת זאת היום – התודעה שלנו עצמה היא זו שנראית לפתע "חיצונית", וזאת מאחר שמיקמנו אותה מחוץ לנו באמצעות המחשב.
[3] פרדריק ג'יימסון, פוסטמודרניזם, רסלינג 2008, עמ' 24.
[4] מקלוהן, שם, עמ' 82.
[5] שם. מתוך ציטוט של הצייר והסופר וינדם לואיס.
[6] אני לא טוען שרק הפוסטמודרניזם רלוונטי לענייננו – ומאז שג'יימסון הציג אותו בתור הדומיננטה התרבותית של ימינו כבר חלפו כמה עשורים – ובכל זאת אתמקד בפוסטמודרניזם מאחר ובינתיים טרם הוגדר השלב הבא של הייצור התרבותי (אם כי כמה נסיונות כבר נעשים בכיוון הזה).
[7] כמובן שמדובר בתחייתו של רעיון יהודי עתיק מאוד.
[8] ראו למשל: ז'אן־פרנסואה ליוטר, המצב הפוסטמודרני, הקיבוץ המאוחד 1999, עמ' 10; מקלוהן, שם, עמ' 63.
[9] רולאן בארת, מיתולוגיות, בבל 1998, עמ' 237.
[10] רולאן בארת, "מות המחבר", בתוך: מות המחבר / מהו מחבר?, רסלינג 2005, עמ' 15.
[11] הביקורת על מבני העומק הדיכוטומיים – פנים וחוץ, מודע ולא־מודע, מסמן ומסומן וכו' – היא מהותית לפוסטמודרניזם (ראו אצל ג'יימסון, שם, עמ' 39). לאקאן המחיש נקודה זו באמצעות דימוי טופולוגי של טבעת מביוס, שהתנועה על גביה מובילה מן הפנים אל החוץ ושוב אל הפנים, משום שאין הפרדה אמיתית בין שני תחומים אלו שלרוב נראים לנו נבדלים – החוץ והפנים נמצאים למעשה על מישור אחד (יהודה ישראלי, מלאכת הטיפול הלאקאניאני, רסלינג 2014, עמ' 41). דלז וגואוטרי פיתחו מודל של חשיבה "ריזומטית" שטוחה ואנרכית, שמנוגדת לחשיבת ה"עץ" ההיררכית שבנויה שכבה על גבי שכבה. כדי להבין כיצד נראית חשיבה ריזומטית מספיק להתבונן כמה נסיונות שנעשו ליצור ויזואליזציה של האינטרנט כמפה סבוכה של נקודות וקשרים. ההשטחה נוכחת באופן בולט גם באדריכלות העכשווית (ובעיקר סגנון ההיי־טק) – באותם גורדי־שחקים שמחופים בראי זכוכית שקוף־אטום (ג'יימסון, שם, עמ' 39–40, 84). בניינים אלו נראים, לא במקרה, כמו מסכים ענקיים שדקיקותם מסווה את העובדה שהם מהווים פתח לעולם עומק אינסופי שהוא בכל זאת שטוח.
[12] מעניין לציין שלאקאן ניסה לשבור את הנטייה שלנו להאניש את השפה ואת החוק כדמות אב אימתנית – "האחר הגדול". הכרחי להבין ש"האחר הגדול אינו קיים", כלומר – האינטרנט אינו מבנה אחיד שנשלט בקצה על ידי גוף יחיד בעל מטרות סודיות (כפי שסוברים המחזיקים בתיאוריות קונספירציה שונות), אלא "אלגוריתם של ידע הפועל ללא יודע" (ישראלי, פרדוקסים בפסיכואנליזה לאקאניאנית, עמ' 100).
[13] סטיבן מיטשל, תקווה ופחד בפסיכואנליזה, תולעת ספרים 2003, עמ' 141–146.
[14] ג'יימסון כותב שהנוירוטי וההיסטרי של ימי פרויד – התחלפו היום בסכיזופרני, מי שכשל מלכתחילה בלייצר סובייקטיביות (ג'יימסון, שם, עמ' 41). פרויד נתקל במטופלים שסבלו מניכור, מלנכוליה או שיגעון־גדלות. הבעיה היום היא התפוררות של תחושת הקיום עצמה.
[15] שם, עמ' 43–47. מיטשל מצטט בהקשר זה את אוגדן, שכותב: "אני רואה את התהליך האנליטי ככזה שבו יוצרים את המטופל דרך תהליך אינטר־סובייקטיבי […] אנליזה אינה רק שיטה לחשיפת הנסתר; חשיבות רבה יותר נעוצה בכך שזהו תהליך של יצירת סובייקט אנליטי שלא היה קיים קודם לכן" (שם, עמ' 57).
[16] ראו למשל: ז'אן בודריאר, סימולציות וסימולקרה, הקיבוץ המאוחד 2007; סלבוי ז'יז'ק, ברוכים הבאים למדבר של הממשי, רסלינג 2008, עמ' 33–37.
[17] בארת, שם.
[18] ראו לעיל הערה 1. זו לדעתי השאלה המעניינת ביותר: אם אכן תיאוריות פוסטמודרניות הקדימו את המציאות הטכנולוגית, מדוע אי אפשר לחשוב שתיאוריות אלו בעצמן היוו את ההשראה להמצאת האינטרנט?
כתיבת תגובה